איזון עדין עוסק ב... איזון עדין של חיים מטולטלים בעוצמה.
הזמן הוא אמצע שנות ה-70 של המאה העשרים, בהודו הסוערת. אינדירה גנדי בשלטון.
אבל איך באמת מתארים ספר כזה? אין ספק שזה שיר הלל לרוח
האדם (עם כמה תקלות רציניות פה ושם). אותה רוח אדם הפועמת דווקא באנשים שהוכו שוב
ושוב, ידעו להתכופף בזמן, פחות או יותר, והמשיכו הלאה. לא כולם הצליחו.
את סיפוריהם של דינה דלאל בת ה-42, מאנק קוהלה בן ה-17, אום
(אומפרדאש) בן ה-16 ודודו אישוואר בן ה-18 אנו לומדים להכיר במהלך הספר ובעיקר את
הזמן שהם ביחד. דינה מקבלת חוזה לתפירת בגדי עילית, אבל היא עצמה כבר אינה בכושר
גופני מספיק לשבת ולתפור ולכן היא מחפשת שני חייטים. כשהיא כבר נואשת מחיפושיה הם
אכן נמצאים, מביאים את מכונות התפירה השכורות שלהם ובדרך אליה פוגשים באקראי ברכבת
בחור בן גילם, שפניו מועדות לאותה כתובת ממש. הם החייטים אום ואישוואר והוא מאנק
קוהלה הסטודנט, המגיע כדי לבדוק את האפשרות לשכור אצלה חדר למגורים.
מפה לשם הם הופכים ליחידה תעשייתית קטנה. החייטים תופרים
שעות ארוכות, בדרך מאבדים קורת גג ומוצאים אותה אצל דינה דלאל מעסיקתם. הסטודנט מצדו
מתיידד עם החייטים וכולם הופכים למעין משפחה המבשלת, צוחקת, רבה, נעלבת ושוב
מתפשרת, כמו כל משפחה. אבל המכות לא מפסיקות לנחות על צמד החייטים חסרי המזל,
המצליחים לשוב ולקום, להמשיך בעבודתם וחוזר חלילה. מאנק הסטודנט מתלבט בנוגע
לעתידו המקצועי ובנוגע לשובו או אי שובו למשפחתו, המחכה, מתגעגעת, אבל משדרת עסקים
כרגיל ברצון להביאו להצלחה מקצועית.
700 ומשהו עמודים הם הרבה כדי לתאר. הספר נקרא בקלות, מתאר
את הודו השסועה, כשהנזק והקושי הרבים ביותר באים דווקא מהממשלה. מדובר במדינה
המתחלקת בעיקר בין רוב הינדי למיעוט מוסלמי, בין עירונים לכפריים, בין כפריים
מקסטות כאלו ואחרות, כשמעבר מקסטה לקסטה (המתאפיינת בעיקר מחדגוניות מקצועית) כמעט
בלתי אפשרי. ועם כל הבעיות האלה הממשלה רק באה וממאיסה את החיים בחוקים נוראיים
ומגבילים, מה שרק מגביר את השחיתות הנוראית ואת הצורך במעכרים (אותם לוקחי שלמונים
המסדרים את החיים) והצורך להוציא כסף קבוע כדמי חסות משום שבמשטרה ובחוק אין שום
תועלת.
הודו מצטיירת כמדינה מזוהמת, אנשים ישנים ברחובות מפני
שמילולית ומעשית אין פשוט שום מקום אחר להיות בו, קבצנים אוספים גרוש לגרוש כדי
להתקיים מארוחה אחת ביום, משכנות עוני מפונים ע"י הממשלה כך סתם ותוכניות
עיקור מבוצעות בכוח כדי למנוע ילודה לא רצויה. החיים הם מרדף אחד ארוך אחר הרופי
הבא, התחמקות מפני המשטרה וניסיון השרדות יומיומי.
אם נוצר הרושם שהספר הוא על סף העיוני, חמור הסבר, הנוקשה
והמורכב הרי אין טעות גדולה מזו. הספר זורם לגמרי, יפה להפליא, משעשע לרוב, מחמם
לב ומראה שגם כשממש קשה, חברות, טוב לב, רצון טוב ואפילו מרפסת פנויה קטנה יכולים
לעשות את החיים יפים, נוחים, מרחיבי לב ואפילו מופלאים. עד כדי כך.
אבל הסוף, אוי הסוף, נוראי. לא שמיסטרי בחר בסוף שאינו
הולם. הולם גם הולם: הולם בקורא והלב נשבר.
לפעמים ביש המזל בוחר להתעלל בבני האדם גם כשנראה ששום דבר
רע לא יקרה. להיפך. צפוי אפילו טוב ואפילו טוב מאוד ופתאום הכל מתהפך וחיים
שמשמעותם היתה אמנם לא גדולה לפני כן, הופכת פתאום לשווים לקליפת השום. זה נשמע
נורא, זה לא כל כך נורא בספר למרות הכל, אבל צריך לקרוא ולהווכח איך שסוף אחד,
תרתי משמע, בא ומנפץ הכל.
ספר מופלא, הודו ב"מיטבה", כתיבה מקסימה, סיפור
גדול.
