חירות/ג'ונתן פרנזן - המלצה

זאת יש לומר כבר עכשיו:

•     התיקונים הוא ספר טוב יותר

•     פראנזן בכל זאת יודע לכתוב היטב

במקור שמו של הספר חופש וכאן תורגם לחירות. במקום לעמוד על הדקויות של השמות השונים אפשר לומר בפשטות שגיבורי הספר לקחו לעצמם את החירות לדפוק את החיים באופן חופשי וללא עכבות. ובמה דברים אמורים?

הם אמורים במשולש אהבים, אם כי אני בספק אם זו היתה ממש כוונתו של פראנזן להביא לפנינו עוד משולש אחד כזה, אחד וולטר ברגלנד, אחת פטי ואחד נוסף ריצ'רד כץ. הראשון והאחרון חברים עוד מימי הקולג', חברים בלב ובנפש. וולטר הוא המסודר, העצור, החננה האולטימטיבית, ילד טוב ירושלים, כזה שהסביבה בראש מעייניו, לאו דווקא הסביבה האנושית. האחרון, ריצ'רד כץ, בוהמיין, שגלן, לא מאמין במוסד המשפחה, זמר, איש להקה, כותב מוסיקה ונודד בדרכים. באמצע נכנסת פטי, שחקנית כדורסל מחוננת, יפהפיה שמתחברת לוולטר, אבל אוהבת את ריצ'רד. האם על זה נסב הספר? גם. הספר הוא גם ניסיון מונומנטלי להעמיד את בעיותיה של ארה"ב בפרט והעולם בכלל במרכז סדר היום האנושי וזאת תוך כדי סיפורם של וולטר, פטי, ריצ'רד וקצת ג'ואי וג'סיקה, ילדיהם של וולטר ופטי. מרכזו של הספר, החלק היותר מייגע, חופר, טרחן ולעוס (ואולי הכוונה היא שיהיה כזה) הוא הניסיון להציל את מרחב המחיה של הסבכון התכול (ויש ציפור כזו, אם טרחתם לשאול). אל תשאלו כיצד יצילו את מרחב המחיה משום שהתשובה פשוט תפיל עליכם תרדמה.

כשחוצים את הספר הלא קטן הזה, בפורמט גדול מהפורמט המקובל בעם עובד, בכל זאת נותר משהו במחשבה. רק משום יכולתו של פראנזן לכתוב, ולכתוב היטב, אי אפשר להסיט את הספר מתשומת הלב ולומר שהוא רק פחות טוב מהתיקונים. אם ניסה פראנזן לומר על משהו על ארה"ב מכורתו, מה שיוצא מזה אלה הדברים הבאים:

• ·         ארה"ב היא מקום פרובינציאלי ברובו

• ·         האנשים ה"טובים" של הפרברים חיים בתוך קופסאות נוחות, במשרות נוחות, והכי גרוע, חושבים בתוך הקופסה

• ·         ארה"ב היא מדינה משועממת ברובה, שקל לטלטל אותה מרבצה עם כל עננה כלכלית חולפת ולאיים על הנוחות הזו

• ·         ארה"ב חיה על סמלים: סמלי מין, אייקונים תרבותיים, דמויות טלוויזיוניות וכך הלאה. כל השאר הם רק בשר תותחים, חלקם נשלחים להיות בשר תותחים במלחמות אבודות בעירק, מלחמה המתנהלת ע"י אנשים ציניים ונטולי עכבות.

פראנזן אוהב לחשוב בגדול, וארה"ב אחרי ככלות הכל היא לא ממש דבר קטן בכדור הארץ, ולכן ארה"ב יוצאת תחת ידיו מגוחכת במיוחד. גם הדמויות יוצאות מטורללות בצורה כזו או אחרת, עם רמות מוסר קיצוניות במיוחד וגרוע מזה, מטופשות במיוחד. אולי פראנזן פשוט מציג את מה שהוא מכיר ואולי, בסתר לבו, הוא רוצה דווקא ללעוג על מה ועל מי שהוא מכיר. אם נכון שהוא רוצה ללעוג, ארה"ב יוצאת רע מהסיפור, אבל זו ארה"ב של אנשים שאולי רוצים טוב, ממש טוב, אבל בדרך שוכחים שיש גם בני אדם: אם שאינה יודעת כיצד לנהוג כשבתה נאנסת, אחד שברצונו להגן על ציפורי הבר ומזיק לחתולי הבית, אחד שכשהפרסום והתהילה דופקים על דלתו הוא ממשיך לבנות דקים מעץ לעשירי ניו-יורק.

אין ספק שספרו של פראנזן יותר מרתק ממעניין. מרתק לקרוא ולרצות להמשיך לקרוא. אבל תוך כדי הקריאה מוצאים ששום דבר מעניין לא נאמר, לא דבר כל כך נדיר בכתיבה האמריקאית ושל אמריקאים.

האם יש בשורה התחתונה המלצת קריאה? יש למי שקרא את התיקונים וחושב שחובה לקרוא גם את זה וצודק. מי שיקרא את הספר הזה ראשון לא יבין מהיכן תהילת פראנזן ולכן בכל זאת כדאי לקרוא קודם את התיקונים, לא ספר דק בפני עצמו.

וכמה מילים על התרגום: המתרגמת מודה שקל זה לא היה. מילא התרגום, אבל העברית, גם זו לא נבחרה היטב. למה נירוטי ולא נוירוטי? למה סינסנטי ולא סינסינטי? למה פעם רגשות אשמה (לא נכון) ופעם רגשי אשמה (נכון)? אלה רק דוגמאות לרישול המאפיין את כל הטקסט.