אל הספר הזה הגעתי בזכות "פונדמנטליסט בעל כורחו",
ספרו הקודם. הספר הזה כתוב אולי לא פחות טוב, אבל הוא פחות טוב.
גיבור הספר הוא נער מכפר כלשהו, המגיע עם אביו ואמו לעיר
הגדולה, כנראה לאהור שבפקיסטן. חייו מסופרים לנו בגוף שני כמעין מדריך כיצד להצליח
בעיר הגדולה. הספר אינו גדול מנובלה, כתוב בריצה קלה, לא מתעכב יותר מדי על רגשות
ותאורי נוף. כל פרק מתאר בקריצה איך להתנהג על-מנת להצליח באסיה, שם צריך לדעת
לשחד, לשחק משחק של תמרון בין אנשים פחות מוצלחים ממך, אותם כמובן תעשוק איכשהו,
וכך הלאה.
דרך המעשייה שלפנינו אפשר ללמוד כיצד מתנהלים דברים באותן
ארצות אסיאתיות, שלעיתים מדהים לראות איך הן ממשיכות להתקיים, איך החיים ממשיכים
בעוז למרות התנאים הנוראיים. כך, למשל, אפשר היה להתרשם מאירן ב"לא בלי
בתי", מהודו ב"איזון עדין" ובספריו של חוסייני על אפגניסטן. אני
מספר את זה משום שלטעמי זה מה שמחזיק את הספר הזה ובלעדי זאת אין לו ממש חוט שדרה.
הכותב, חאמיד, הוא כותב מיומן ולכן הקריאה קלה. כך או כך,
סיפור סביר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה