רכבות הילדים היתה תופעה שהחלה בסוף המאה ה-19 ועד לסיום
שנות השלושים של המאה ה-20. בצפון מערב ארה"ב, בעיקר בערים הגדולות ובעיקר
בניו-יורק, נאספו יתומים מהרחובות ומבתי היתומים ונשלחו מערבה לשמש כוח עבודה זול
וצעיר. הכל נעטף כמובן בעטיפה אידיאולוגית, אבל היה אכזרי באותה מידה כמו השחורים
שנחטפו באפריקה ונשלחו לעבדות בדיוק באותה מדינה.
המלווים ברכבות היתומים הרגיעו את הילדים ואמרו להם שהם
נשלחים לבתים בהם יזכו למיטה, לארוחה חמה ולחינוך. האמת היתה רחוקה כמובן כרחוק
מזרח ממערב.
לפחות לפי סיפורה של ניב/דורותי/ויויאן – השם משתנה לפי
המיקום ורצון ה"מאמצים" - היא היתה בת תשע כשהגיעה לבית בו שימשה
כתופרת. משפרץ המשבר הכלכלי של 1929 ואנשים כבר לא קנו בגדים כמקודם, נשלחה דורותי
למשפחה לא מתפקדת, משם ברחה עד שהגיעה באפיסת כוחות ועם דלקת ריאות למקום מבטחים,
שם אומצה ע"י זוג הורים להם כלבו גדול והסוף הוליוודי, על סף דיסני לכל
המשפחה.
מה יש לפנינו? ספר נוסחתי. לוקחים פרק בהיסטוריה, נניח
שואה, נניח רכבת יתומים, ועושים מזה סיפור, תרתי משמע. נעזוב רגע את הכסף שעושים
מזה. מה שחמור יותר זו הפגיעה באינטליגנציה של הקורא. הספר שלפנינו מציג סיפור קלוש,
הסיום מתקתק עד בחילה, הכתיבה שבלונית, הריגושים כבושים וההשלכה מהפרט לכלל,
לתופעה המכוערת המהווה בסיס לסיפור, לא מוצלחת. גם סיפור מסגרת אחר בספר, סיפור
המתרחש ב-2011 ומהווה מקבילה קלושה כלשהי לסיפור הבסיסי, לא ממש מוצלח.
אפשר בהחלט לוותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה