לא כאן.
תל אילן הוא כפר המצוי אל מול
הרי מנשה. כפר ותיק שבגלגולו הנוכחי מעטים נותרו הבתים שנבנו עם ייסוד המושב ורבים
אלה שהוסבו לווילות עתירות זוויות. למרות זאת, עוז בחר דווקא באותם ותיקים ומעטים
שעדיין מייצגים את רוח המושב של פעם. כל סיפור נוגע בדמות אחרת.
בדר"כ, כשיש מעט סיפורים
נוהגים המבקרים לפרט לגבי כל אחד ולתת מדמותו ומעיסוקו. אלא שהסיפורים לא מעטים
ויותר חשוב מלפרט זה חוט השני העובר ביניהם. עוז בחר בכפר ולא בדמויות. מתקבל
הרושם לאחר קריאת אחדים מהסיפורים ובטח את כולם, שהכפר הזה לא תמים. כל דמות
מסתירה משהו או משהו מוסתר ממנה, סופי הסיפורים ממש לא נעימים ואף מאיימים,
הדמויות לא "רגילות", והיכן הן כן, אלא שאי-הרגילות גוררת מעשים לא
רגילים. לא, אין רצח, אף ליצן לא פורץ מאף מרתף, אבל פסטורליה יש רק אצל הצרצרים
ומפאת אי-גודלו של הכפר, מעשים חורגים עוברים תחת זכוכית מגדלת.
טוב, והכתיבה? מאיר שלו הוא
כבר לא יהיה, אפלפלד גם לא, לא גרוסמן, לא אסף ענברי, אלי עמיר או יהושע בר-יוסף.
מי הוא כן יהיה? המועמד הנצחי לנובל, שבינתיים הוא רק נובל. טוב, והכתיבה? דווקא
בסדר גמור, מושך לקריאה, הפואנטה ברורה, הספר אינו מנדנד ויודע להניח עניין כשצריך
כיאה וכיאות לסיפורים קצרים.
הניסיון שלי עם עוז מעולם לא
היה בגדר השתוקקות, מכסימום סתימת חור עם רצון למשהו מכתיבת המקור. הניסיון האחרון
היה עם הבשורה על פי יהודה, שנחבט ונפל והתרסק ודימם אל מול סוס אחד נכנס לבר
המופתי.
תנו צ'אנס לספר הזה. הוא לא ארוך וכן נעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה