העיסוק הוא עשבונאי, מרפא, רוקח, והשם הוא פגמינו, ג'וזפה
עמנואלה פגמינו. השנה, רגע, 1348 והמקום טוסקנה. ומה קורה שם? הדבר מכה ומפיל
חללים, פגמינו בדיוק מגיע עם עגלתו, המכונה אוניברסיטה, לפירנצה מוכת המחלה, שם
הוא מוצא בבית בו כולם מתים נער חי בן 14, שעבד שם כעוזרו של הגנן והוא חי להפליא.
גם הוא יודע את סודות עשבי המרפא, אבל ניכר שהוא שוטה.
ביארנה רויטר הדני רקח עבורנו סיפור שלא בא ולא הולך ממש
לשום מקום. המוטו העיקרי הוא רצונו של פגמינו לרקוח את התרופה האולטימטיבית לחיי
נצח. המרכיב האחרון נמצא בלוקה, אצל מאן דהוא, בציפורניו. אז רצה. בתמורה, קיבלנו
סיפור משובב נפש. פגמינו מאמץ את ארתורו השוטה, שנותר בלי עיסוק, אבל עם ידע
עשבונאי, למרות רפיון שכלו הוא פיקח להפליא, כניעותו לאדונו החדש עד בלי די והכל
זורם. הקשר ביניהם משעשע לא אחת בשל הניגוד ובעיקר בשל הדימיון.
חצרות הבישופות, המנזרים וכל חצר ראויה אחרת שופעים שחיתות.
הכל בשם אללה, כן? יד רוחצת יד, רצוי ידה של נערה שופעת את ידו של הבישוף, עסקאות
חתונה נרקחות, כך גם עסקאות אפיפיורות, כשמנסים להטות את כוחה של צרפת לטובת כוחה
של רומא. והיכן מצוי פגמינו בכל אלה? תמיד במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ובמעשה
הלא נכון. האם הוא מצליח להתחמק מעונש? בתחילת הסיפור הוא היה בעליהן הגאה של שתי
שיניים בפיו ונותר ללא אחת כבר באמצע, רק שלא בטוח שאובדן השיניים הוא מדד למשהו.
עובדה, ארועים משעשעים (אותנו) עוברים עליו, בריחה של הרגע האחרון מאין ספור
מרדפים אחריו, רק כי פגש את האדם הלא נכון ומכר לו משחה.
לפעמים ספרים כאלה מרחיקים אותנו מאווירת מלחמות עולם,
מארועים פוליטיים בני זמננו, מספרי אימה וטיסה, מתח שבדי/נורווגי/פיני, ומעניקים
לנו את העונג בקריאת ספרות כתובה היטב, לא משהו מופתי, אף כי בכריכה האחורית הלכו
על סרוונטס, אקו ובוקאצ'ו.
שווה קריאה בהחלט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה