את ספרו הקודם של ערן בדינרי קראתי ואהבתי. כשקיבלתי את זה
הסתקרנתי.
ערן כותב נובלות, ברובן במעין זרם התודעה. העלילה די משנית,
בכל נובלה "גיבור" מרכזי שמשהו קורה לו ומשנה את מהלך חייו.
ארבע נובלות בספר הנוכחי. לא אתאר כל נובלה במלואה, רק אתן
קווים כלליים. הנובלה הראשונה עוסקת באדם שלמחייתו חי ומתפרנס מנגינה וירטואוזית
בעיר הגדולה, בבית קפה. משנסגר בית הקפה, אותו גיטריסט חוזר לגור אצל אמו בקרית
ביאליק. לא צריך להכביר בפרשנויות.
הנובלה השניה עוסקת בסופר דיוויד קולמן, יהודי בריטי צעיר.
ספר הביכורים שלו נקטל ע"י מבקר ידוע. קולמן עובר לברלין, חוזר ללונדון כדי
לפגוש את המבקר במעין פגישה גורלית.
הנובלה השלישית עוסקת בנכה נפש, הבינוני המושלם כהגדרתו.
אחד שאינו כישלון מוחלט, אבל לא מצטיין ולא בולט בשום תחום. פסיכולוגית שהכיר
בוחרת לטפל בו בכל מחיר. מה היא רואה בו?
הנובלה הרביעית עוסקת בהנצ'י, שבגיל 14 ברח מפנימיה לה לא
התאים ואיש לא הבין אותו בה. מבוגר אסף אותו בלילה, מבוגר בלי שם, החולם. החולם
מתפרנס אף הוא מנגינת גיטרה, כתב יצירה אחת גדולה בבחינת מגנום אפוס. אלא שאז הוא
מבקש מהנצ'י בן ה-20 לעזוב את הבית, נותן לו מעט כסף ושולח אותו להסתדר לבדו.
בדינרי בוחר לבחור את גיבוריו ברגע קריטי בחיים. יש שיפרשו
את זה כנפילה מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. אבל התבוננות חוזרת בנובלות
לא מצביעה דווקא על נפילה, כי אם נפילה לצורך עליה. בדינרי נמנע מגיבורים שהם
אנשים "רגילים", בורגנים זעירים, מראה שגם לאדם בינוני יש איכות אצל אדם
אחר, שסופר כושל נראה אחרת מזווית ראייתו של המבקר רב התהילה וכך הלאה.
הכתיבה של בדינרי מושכת לקריאה. לכאורה, אין הרבה התפתחויות
וגם כתיבה בזרם התודעה, שאינה חביבה עלי, לא הפריעה הפעם. הוא לא חובב פסיכולוגים
בלשון המעטה, לא אוהב פרשנויות פסיכולוגיות, פילוסופים גם אינם כוס התה שלו,
מוזיקה ואמנות דווקא כן.
הוצאת הספר היא עצמית, ההגהה קפדנית, בדינרי לא חייב לאיש
דבר וספק אם ספרו יהיה הראשון בהמלצות לקונים מאת המוכרים בחנויות סטיצומת. הוא
כתב עוד ספרים, אלה השניים הובאו לידיעתי ואיני מצר על כך. אשמח לקרוא עוד מסופר
מקורי, תרתי משמע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה