האוטוביוגרפיה של עמוס עוז מתחילה היכן שצריכה
להתחיל כל אוטוביוגרפיה, בזיכרונות ילדות מוקדמים. רק שזו לא ממש אוטוביוגרפיה,
יותר תיאורי משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת. וישראל וירושלים ואירופה.
אצל עוז, כאחד העוסק במילים, הזיכרון המוקדם
עוסק בעיקר בשפע השפות בהן דיבר אביו ואף יותר קרא בהן, כמו גם השפע, הפחוּת אומנם,
של אמו. הם קוראים ודוברים המון, בעיקר לא בעברית כדי שהיינגלע לא יבין. רוסית
ואידיש יעשו את העבודה.
וכאן מתבקשת הלצה:
יום
אחד יוצא תייר, לא משנה מאיזו מדינה, מהילטון תל אביב. הזמן הוא טרום ווייז וגוגל
מאפס. בידו מפה נייר ויותר משהיא מסייעת, היא מבלבלת. הוא פונה אל שני יושבי
ברזלים בסמוך, לא חשוב מאיזו עדה:
"דו
יו ספיק אינגליש?"
"מה?!"
"פארלה
וו פרנסה?"
"מה?!"
"שפרכן
זי דויטש?"
"מה?!"
רואה
התייר כי אין סיכוי ויילך.
פונה
אחד מהברזלנים לחברו וסח: "ראה כמה שפות דובר הוא. ומה זה עוזר לו?"
************
עזו גדל בירושלים. כיליד 1939 הוא גדל במדינה שירושלים אינה
עיר בירתה עדיין באשר אין מדינה. ירושלים קוסמופוליטית, אבל גם מלובנת שמש בקיץ,
עניה, דלת אפשרויות ולרוב אינה ידידותית לדריה. כמה פעמים ביקר עוז אצל אחיות אמו בתל
אביב ולמרות שאין צורך לא בדרכון, לא במטוס ואף לא בחללית, התחושה היא בהחלט של
הגעה לפלנטה אחרת, בה דריה קלילים יותר בהליכתם ובהלכותיהם.
************
יפי כתיבתו של עוז מרוכזת כולה בספר הזה, כאמור כאילו אוטוביוגרפיה
ממנה נעדר מושא הביוגרפיה, עוז עצמו. הוא מספר בפרוזה מופלאה ונוגעת ללב, כמו גם
מרובת הומור, על משפחתו המורחבת, דורות רבים אחורה. גם חוש לדרמה מצוין יש לו.
עוז מוקף בחייו ולפני כן מוקפים גם הוריו, סביו ודודו
באנשים משכילים לרוב, גם מפורסמים מאוד כדוד אביו פרופסור יוסף קלוזנר. כלאחר יד
הוא מספר על ריחו של טשרניחובסקי, כשהוא יושב בחיקו, מוצץ קוביית קרח לאחר שנפל
ופצע את לשונו.
************
בעודו מתאר רחוק אחורה בהיסטוריה את משפחות אביו ואמו, הוא
מפליג בתיאור אנשים גאים, לבושים היטב, לרוב משכילים, חרוצים ואינם משתחצים. אנשים
המתעקשים להיות דתיים יותר מאפיפיור, אירופאים יותר מהאירופאים עצמם. אבל
האירופאים מהגרמנים דרך הליטאים, הפולנים, האוקראינים, הרוסים, הצ'כוסלובקים
מתעקשים לחסל את המיעוט היהודי העקשן הזה, המחזיק במשרות חשובות בשלטון, בתרבות,
באמנות, באוניברסיטאות. בשלושה ימים ברוׂבנוׂ, עיר המוצא של הורי אמו, הרגו
האוקראינים כ-25,000 יהודים במלחמת העולם השניה, יותר מכפי סך קורבנות היהודים בסך
כל המלחמות נגד הערבים, משווה עוז.
************
וכך, בעמוד מאתייםומשהו, צועד עוז לקדמת הבמה, כדי לבוא
בחשבון נוקב וכואב עם אמו, שהותירה אותו יתום לאחר שהתאבדה. הוא כועס על כלי
האיפור שהותירה על המדף במקלחת, על חלוק הרחצה שלה, שנותר תלוי אחרי הדלת. זה מביא
אותו שנתיים וחצי מאוחר יותר להתייצב כילד חוץ בקיבוץ חולדה.
כשילדים אחרים בקיבוץ נוהגים להתרחץ אחר הצוהריים ולהתייצב
בבית הוריהם, עמוס עוז המתבגר נותר "יחיד ותימהוני" בין ביתני הקיבוץ.
הלב מתכווץ והנשימה נעתקת. אני מניח את הספר בצד, ממילא אי אפשר להמשיך לקרוא בעוד
העיניים מוצפות דמעות. צמרמורת אוחזת בי כשאני כותב שורות אלה.
והוא תוהה, שמא אמו לא אהבה אותו?
************
אבל מי שכנראה כן אהבה אותו והוא מאוד אהב אותה, היתה
המחנכת מכיתה ב', זלדה אחת. היה זה בבית ספר פרטי סמוך לביתו, שם היו בכיתה שישה
ילדים ואלה היו מרותקים לדברי המחנכת, עד ששכחו ללכת הביתה בסוף היום. גם בחופש
הגדול הקפיד עמוס הקטן לקום בבוקר, להצטחצח ולהגיע לביתה של זלדה, לסייע לה בעבודת
הבית, להכניס דואר ולטאטא את השביל. לימים הפכה זו למפורסמת – זלדה המשוררת.
************
אמצע 1947 והאוויר רוחש סיום המנדט הבריטי. סיום המנדט יכול
להתפרש לכאן או לכאן, אבל ברור שבוואקום שייווצר יהיו אלה מדינות ערב, שתמיד היו
חביבות על הבריטים, שייכנסו לריק הזה וימחצו את היהודים עד תום. חוש הדרמה ויכולת
תיאור מעבירים אותנו בזום-אין לליל ההצבעה בכ"ט בנובמבר, סיכום ההצבעה
במספרים ברדיו, יס יס יס והשתוללות נטולת רסן של הרחוב היהודי. העור מצטמרר כאילו
בזה הרגע הוכרזה החלטת האו"ם.
************
ולמי אהבה ולמה חושך? תצטרכו להעפיל עד עמוד 500 כדי לדעת.
ספר מופת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה