הלוגותרפיה, שיטת הטיפול והריפוי בצורה של חיפוש אחר פשר
(לוגוס) לחיים, פותחה על פראנקל. בעזרת שיטה זו הצליח להחזיק מעמד במחנות השונים
בהם היה בזמן השואה. העדות נמסרת מפיו בגוף ראשון, אבל התחושה היא כאילו משהו חוצץ
בין הקורא לבין המספר.
כמוסר עדות, פראנקל מספר על זוועות שהיה עד להן, על עבודתו
כמעט חסרת התקווה כרופא במחנות בחוסר ציוד ותרופות. התקווה שלו להישארות בחיים
היתה לתת לכל הזוועה הזו משמעות ובכך להוותר ולהמשיך בחייו אם וכאשר.
הספר מביא את סיפורו במחנות וכן קיצור של תורת הלוגותרפיה.
בערך באותו זמן ובאותו מקום כמעט היה גם פרימו לוי, שספריו
אף הם מסרו עדות ישירה על המתרחש במחנות ועל ההשרדות. עדותו של לוי משכנעת יותר.
שווה גם לקרוא את ספרו של מרטין גריי "בשם כל בני ביתי". לוי וגריי לא
מובאים כאן כדי להתחרות בתחרות זה המביא סיפור מחנות משכנע יותר. שניהם מביאים
סיפור שלעומתו פראנקל וספרו קצת פחות משכנעים.
נכון, סיפור שואה לא צריך לשכנע, אבל כשזה בא יחד עם הצעה
טיפולית, זה כבר נראה אחרת, בעיקר כיום, חמישים שנה לאחר הפרסום הספר לעברית
(עכשיו השנה 2020), כשהטיפול הפסיכולוגי הרבה יותר אקלקטי ונסמך פחות על תיאוריית
אישיות כזו או אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה