אמיר זיו כותב היטב. העברית שלו טובה מאוד ולא מתחכמת, לא
שנונה עד זרא והוא קריא מאוד. כל משפט מונח במקומו, חוש טוב לדרמה קיים, אלא שהסה"כ
הסופי הוא פחות מסך חלקיו.
וזו כבר בעיה רצינית.
ובמה דברים אמורים? שלושה חלקים לספר כשהראשון עוסק באחד
אליהו בוכמילר, שכן נודניק, המוצא זמן להתנכל לשכנתו מלמעלה, ריבה יפה ולא מתמסרת.
ברגע שהוא מגלה שזו מנסה להרחיב דירתה ולהוסיף גזוזטרה, נו בלקון, וכי כל בית צריך
מרפסת, הוא פונה לעיריה ומוצא שם אדם מבין בשם ברוך דומיני. דומיני הזה, סגן מהנדס
העיריה, בא אישית לבקר ולראות במה דברים אמורים ומוצא נחמה בין כלי המיטה של אותה
ריבה קלרה, מה שעוד יותר מעלה את חמתו של בוכמילר. זה ב-1961.
ב-1993 אנו עדים למשולש אהבים. משולשים כאלה תמיד היו חומר
בעירה טוב לסיפורים מצמררים ואם גם יש ילד בסביבה והמשולש שווה צלעות,
הטריגונומטריה משתוללת. גיורא הוא וטרינר הנשוי לשרון עוה"ד. היא מצידה דווקא
אוהבת את מיכה העיתונאי, אותו פגשה באיזה סמינר ומפה לשם גרם להריונה ולהולדת
נירה, שם עתיק. זה כמובן מתגלה.
ב-2004 נירה כבר בת 17 וככל בנות גילה בוחרת להצניע ככל
יכולתה את ההיסטוריה המדממת שלה ולגלות הכל בבלוג עובדתי ונטול רגש כדבריה. מסוג
הפרדוקסים החינניים שכל מתבגר עובר.
לכאורה, שלושה חלקים בהם נדמה קשר רק בין השני לשלישי, אבל
יש קשר גם בין הראשון לבאים אחריו. כדי לקצר סיפור קצר, את החלק הראשון אין לאמץ,
כי אם לנפץ ומהר, כמו הטור הידוע בעיתון הארץ. החלק הראשון מגוחך, נטול פואנטה
ומזיע שלא לצורך. השני דרמטי והשלישי מנסה לסגור קצוות ונפרם מעצמו תחת מסרגות לא
מיומנות.
נכון, זה ספר ביכורים לסופר לא צעיר, בעצמו משפטן ועיתונאי.
הוא יכול להתברג לליגה א' לאחר ניסיון מה בעוד כמה ספרים. ליגה צפופה בכותבים
מיומנים וותיקים. לא קל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה