הספר השאפתני הזה, לתאר את היסטוריית פריז משוש חיי דרך
הרפתקניה של העיר, לא ממש צלח. הוצאת כתר, יחד עם המתרגמת כרמית גיא, הוציאו מוצר
קלוקל, שכנראה מראש לא יכול היה להצליח דרך צורת הכתיבה התמוהה של גרהם רובּ.
אתחיל דווקא מטעויות התעתיק, שאין להן מחילה, של כרמית גיא.
כיכר וַנְדוֹם אינה וֶנְדוֹם, שדרות קפוסין הן בכלל קפוצ'ין, גני הטווילרי הם
טיולרי במציאות ועוד כהנה וכהנה. יש מקומות שהיא דווקא דייקה להפליא, למי שרוצה
לומר להגנתה שזהו בכלל תרגום מאנגלית. גם בתרגום מאנגלית יש לדייק בשמות בצרפתית.
לרובּ שיטה
מוזרה להתחיל כל פרק בלי לומר במי מדובר. לו היתה זו רק פיסקה אחת, ניחא. אלא
שמדובר לעיתים בעמוד או שניים והקורא צריך לנחש במי מדובר עתה. מייגע. לו בזה היה
מסתכם הדבר, היה אפשר לפטור את הצ(ו)רה
הזו במשיכת כתף. להוסיף חטא על פשע, מאות משפטים סתומים מהווים מילוי
לפרוזה המעייפת של רוב. מדובר הרי בספר עיון. נכון שמחברי ספרים שכאלה נוטלים
לעיתים חופש אמנותי למלא חללים ריקים במעט מילוי אנושי. רוב לא טוב בזה, אם הוא
בכלל טוב במשהו אחר, וזה לא יוצא טוב בכלל.
בפרק על ביקורו של היטלר בפריז זה נשמע כאילו סבא היטלר בא
לבקר את הנכדים והוא מתפעל מהיצירות שהביאו מהגן. בפרק על זולא הוא מדבר בעיקר על
אלכסנדרין זולא, כאישה שהפעילה את בעלה ולא על הבעל, המוזכר בקושי כאחד שכתב את
הסדרה המונומנטלית של עשרים ספרים (בית רוגון-מאקאר) על פריז בפרט וצרפת בכלל.
וסתם כדי להישאר במחוזות הנאג'ס, אלפונס דודה מוזכר במפתח השמות בעמודים 175
ו-185, אבל בעמודים האלה ממש מוזכרת רק אשתו ז'וליה. מה נסגר, רוב?
אז כן, מרכז פומפידו מוקם על צינורותיו השנויים במחלוקת, יש
גם כביש טבעת סביב פריז, ולא כרמית, אמונות אינן תפלות, כי אם טפלות.
וכך חולפים 417 עמודים מרובי להג. ברור שרובּ אוהב את פריז
וכוונתו היתה על גבול המגלומניה, המובנת בהחלט כשמדובר בעיר זו. אבל מגלומניה, כמו
כל הפרעה אחרת, לא תמיד מתקבלת בעין יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה