ג'יימס ברודי הוא כובען, כלומר, בעל חנות לכובעים משובחים
בעידן בו עוד חבשו כובעים בבריטניה בכלל ובסקוטלנד בפרט, בטח ב-1879. הוא סבור
שהוא נצר למשפחת אצולה, אבל הזמנים הם שעשו ממנו כובען, כובען אמיד בעל טירה בקצה
הרחוב בו הוא גר. לא רק שבעידן ההוא חבשו כובעים, גם טירות היו סמל, למרות שמדובר
רק בבית גדול ומיוחד. אבל אמו מעידה עליו כי לאביו הוא דומה: "אותו שגעון
גדלות ואותה רגישות של אבק שריפה".
בביתו ברודי סוהר למשפחתו, אדם נוקשה ומטיל אימה, מצפה
מכולם לסור למרותו, אדם חמור סבר וחסר הומור ואהבה. את בנו הגדול מאתיו אינו
מעריך, משום שבעיניו הוא בחור רכרוכי, ילד של אמא. את בתו הקטנה בת ה-12 הוא אוהב
וקובע שזו בתו "שלו", מעריך את השקעתה הרבה בלימודים ואת פירות השקעתה.
לאשתו הוא מתייחס כאילו היתה משרתת בלה, האמורה למלא את צרכיו בדייקנות קיץ וחורף,
ללא טרוניה ובדיוק בצורה בה הוא אוהב את מאכליו, ניקיון בגדיו והמים החמים לתגלחתו
בבוקר. הוא לא מקבל שום סטייה מנוהגיו שנים על שנים. בתו האמצעית מרי היא זו
שנענשת קשות על היותה בהיריון. הוא משליך אותה מביתו ומאשים את אמה.
כל עוד חנותו משגשגת, הכל הולך למישרין, עד כמה שהכל יכול
ללכת למישרין. אלא שאז הבת מרי נזרקת מהבית כשהיריונה מתגלה וזאת בליל חורף גשום
ומקפיא, חברה מתחרה פותחת חנות מודרנית ליד חנותו ובנו שב מהודו, שם היה אמור
לעשות חיל במשך חמש שנים ולהגמל מרכרוכיותו.
המהלומה הסופית נוגעת לבריאותה של האם, ששמה מתגלה רק בעמוד
319, כל כך היא חסרת ערך בעיני בעלה. אלא שאז מתחילה נפילתו וזו אינה פוסקת לרגע
אל הסוף המר והקודר.
כספר ראשון, שהתפרסם כשהוא בן 35, קרונין הוא מספר טבעי.
הוא רופא בהכשרתו, אבל נתן ידו בכתיבה מגוונת.
הספר הזה אוחז בקורא ואינו מרפה 470 עמודים צפופים בגופן
קטן, חולפים ביעף. הדרמה, כדרכה בספריו, הולכת ומתעצמת וככל שהקריאה מתקדמת,
השמיים מתקדרים, לא שיש שם יום בלי גשם, והספר ממשיך לטלטל את הקורא. הדיאלוגים
נשכניים, סרקסטיים, נוטפי ארס. היום לבטח אין ספרים כאלה, אולי צל חיוור שלהם.
התרגום של אברהם לביוש מיושן אף שהספר יצא ב-1986 ונראה
כאילו יצא יובל שנים קודם לכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה