מעבר לחומות/א. י. קרונין - המלצה

פול ברגס עומד לקבל משרה לקיץ באוניברסיטה. לשם כך עליו להציג את תעודת הלידה שלו, המוכיחה כי אינו צעיר מדי. הוא מבקש את התעודה מאמו וזו אומרת כי התעודה אינה בהישג יד. יש לחפש ואולי למצוא. התעודה אינה נמצאת במגירה הקבועה. פול מבקש מאמו לחפש וזו אומרת שתפנה לבקש העתק. בסוף היא מודה שהתעודה היתה בידה כל העת ופול נוכח לתדהמתו ששמו אינו פול ברגס, כי אם פול מאתרי. ההסבר של אמו פשוט, אך מחריד: אביו נשלח למאסר עולם בעוון רצח כשהיה ילד והיא לא רצתה ששמו של הבן ייקשר לאותו אב רוצח, לכן חזרה להשתמש בשם משפחתה עבור הבן.

השנה היא 1921 כשהאב נאסר.

פול נוסע לעיר בה אביו אסור ומתברר לו שלכלא הזה אין כניסה למבקרים. בייאושו הוא פונה לספריה המקומית, שם הוא קורא על המקרה שבו אביו הואשם באוסף העיתונים השמור. השנה היא 1936 ופול כבן 21.

כאן מתחילה דרמה משפטית-משטרתית-פוליטית. הבחירות הקרבות אינן מתירות שערוריות, פול מבקש לדעת על מה נכלא אביו, במה הואשם בדיוק ומהן העובדות. הוא מתחיל מסע לבירורן, המשטרה עוקבת אחריו ומציעה לו פעם אחר פעם באופן ידידותי-מאיים לסוג מחיפושיו ולחזור לעירו. פול מבין שיש פה הסתרה והפללה מכוונים. כסטודנט עני וחסר אמצעים, דרכו אינה קלה ולהפתעתנו יש כאלה המבקשים לסייע לו מסיבות שונות ומשונות, העיקר לפגוע ולגלות את הכוחות האדירים, מולם אין נאשם יכול לעמוד ואם הפלילו אותו, אחד גורלו. מול כוח כמו המשטרה והקטגור המאשים ורב הכוח יש להביא כוח שווה ערך, את התקשורת. כאז כן עתה.

בדרך לשחרור האב מגלה פול בזמן קצר רבות על נפש האדם, על אינטרסים נסתרים, על אהבה ועל שבירת רוח האדם. נכון, אין זה הטוב בספריו של קרונין, אבל לספר סיפור הוא בהחלט יודע, אין רגע דל והניצחון בסוף אינו מתוק ממש.

טירת הכובען/א. י. קרונין - המלצה חמה

ג'יימס ברודי הוא כובען, כלומר, בעל חנות לכובעים משובחים בעידן בו עוד חבשו כובעים בבריטניה בכלל ובסקוטלנד בפרט, בטח ב-1879. הוא סבור שהוא נצר למשפחת אצולה, אבל הזמנים הם שעשו ממנו כובען, כובען אמיד בעל טירה בקצה הרחוב בו הוא גר. לא רק שבעידן ההוא חבשו כובעים, גם טירות היו סמל, למרות שמדובר רק בבית גדול ומיוחד. אבל אמו מעידה עליו כי לאביו הוא דומה: "אותו שגעון גדלות ואותה רגישות של אבק שריפה".

בביתו ברודי סוהר למשפחתו, אדם נוקשה ומטיל אימה, מצפה מכולם לסור למרותו, אדם חמור סבר וחסר הומור ואהבה. את בנו הגדול מאתיו אינו מעריך, משום שבעיניו הוא בחור רכרוכי, ילד של אמא. את בתו הקטנה בת ה-12 הוא אוהב וקובע שזו בתו "שלו", מעריך את השקעתה הרבה בלימודים ואת פירות השקעתה. לאשתו הוא מתייחס כאילו היתה משרתת בלה, האמורה למלא את צרכיו בדייקנות קיץ וחורף, ללא טרוניה ובדיוק בצורה בה הוא אוהב את מאכליו, ניקיון בגדיו והמים החמים לתגלחתו בבוקר. הוא לא מקבל שום סטייה מנוהגיו שנים על שנים. בתו האמצעית מרי היא זו שנענשת קשות על היותה בהיריון. הוא משליך אותה מביתו ומאשים את אמה.

כל עוד חנותו משגשגת, הכל הולך למישרין, עד כמה שהכל יכול ללכת למישרין. אלא שאז הבת מרי נזרקת מהבית כשהיריונה מתגלה וזאת בליל חורף גשום ומקפיא, חברה מתחרה פותחת חנות מודרנית ליד חנותו ובנו שב מהודו, שם היה אמור לעשות חיל במשך חמש שנים ולהגמל מרכרוכיותו.

המהלומה הסופית נוגעת לבריאותה של האם, ששמה מתגלה רק בעמוד 319, כל כך היא חסרת ערך בעיני בעלה. אלא שאז מתחילה נפילתו וזו אינה פוסקת לרגע אל הסוף המר והקודר.

כספר ראשון, שהתפרסם כשהוא בן 35, קרונין הוא מספר טבעי. הוא רופא בהכשרתו, אבל נתן ידו בכתיבה מגוונת.

הספר הזה אוחז בקורא ואינו מרפה 470 עמודים צפופים בגופן קטן, חולפים ביעף. הדרמה, כדרכה בספריו, הולכת ומתעצמת וככל שהקריאה מתקדמת, השמיים מתקדרים, לא שיש שם יום בלי גשם, והספר ממשיך לטלטל את הקורא. הדיאלוגים נשכניים, סרקסטיים, נוטפי ארס. היום לבטח אין ספרים כאלה, אולי צל חיוור שלהם.

התרגום של אברהם לביוש מיושן אף שהספר יצא ב-1986 ונראה כאילו יצא יובל שנים קודם לכן.

המצודה/ארצ'יבלד ג'וזף קרונין - המלצה חמה

אנדרו מנסון הוא פרפקציוניסט, המתחבט בכל בעיה כשהוא הופך והופך בה, גם כשהוא כבר משוכנע שהפתרון ניצב לנגד עיניו הוא חוזר ומתלבט תוך הפיכת הקשר עם רעייתו לכמעט בלתי נסבל. מיומנויותיו החברתיות מוגבלות מעצם היותו ממשפחה ענייה ושאיפותיו חסרות דמיון. הוא לא זורם ולא מחליק פינות. רעייתו, לעומת זאת, אף שגם היא מרקע דומה, ניצבת עם שתי הרגליים על הקרקע, יודעת להציב הכל בפרופורציה המתאימה, בעלת השאיפות החברתיות והמקצועיות מבין שניהם וגם הגורם הממתן מבין שניהם.

וכן, אנדרו מנסון הוא רופא צעיר סקוטי, שהחל את דרכו המקצועית דווקא בדרום אנגליה בעיירת כורים. ההתחלה היא של עוזר-רופא, למרות שהרופא לו הוא עוזר עבר שבץ מוחי ואינו מתפקד והוא למעשה הרופא העובד לבד. בעיירת הכורים אין ציוד מתאים, התרופות יותר משהן מועילות, אפילו מזיקות לעיתים. הרופאים האחרים בעיירה לא ראו ספר לימוד שנים וכך אין לו באמת במי להיעזר. רוב החולים רוצים רק אישור מחלה על מחלות שאינן קיימות באמת. הם רוצים לקבל תשלום על בטלה ומנסון, שאינו רואה זאת בעין יפה ולא משום הרמיה, כי אם משום השעמום המקצועי, מתנגד. התוצאה? אובדן חולים לרופאים אחרים, המבינים יותר את המציאות יותר משהם מבינים ברפואה. האובדן הוא גם כספי.

מהר מאוד הוא מוצא עצמו בעיירה אחרת, גדולה יותר ובתנאים נוחים יותר, שם הוא עורך מחקר המתפרסם בעיתון מכובד. גם פה עומד לו לרועץ אופיו החותר לשלמות בעיוורון חברתי, אבל הפרס הוא הפיכתו לרופא תעסוקתי ראשי בלונדון. לכאורה, הכרה בעבודתו ומחקרו. אלא שמדובר בעבודה פקידותית, בטחנות צדק הטוחנות לאט ואינן מתאימות לקצב העבודה הרצחני אליו הורגל כרופא. הוא מבין שמכאן לא תבוא הצלחתו ופרסומו כרופא. יש דרך אחרת וזו לפתוח מרפאה עצמאית. אולי מכאן תבוא הישועה?

המרפאה אכן נפתחת, לא באזור מהודר ויקר. החולים ממעטים לבוא בתחילה, אבל פתאום מתרבים. אלה לא חולים שיכולתם לשלם רבה. העקשנות משתלמת וגם המזל מאיר פנים ומגיעים חולים שארנקם כבד ומחלותיהם קלות, השפעתם על חוגם החברתי גדולה והכסף מתחיל לזרום כך שגם החליפות של הרופא נעשות מהודרות יותר והמכונית נוצצת. הכסף מביא את קללותיו הוא.

בסופו של דבר נשפך דם ומוות נגרם, כמעט שופכים את דמו של אנדרו עצמו ולסצנה מקפיאת דם אנו עדים ממש דף לפני סיום הספר.

קרונין בהחלט יודע לספר סיפור דרמטי, הן בעצמו היה רופא, סופר ומחזאי. לעיתים המעברים מעט חדים בסיפור ומעט דרמטיים, אבל המסרים מועברים היטב: חייהם של הרופאים בבריטניה מאה שנים אחורה לא היו קלים. לפעמים זה הורג.

התרגום של כרמית גיא משובח.