דיימון ראניון יודע לספר בסיפוריו הקצרים את סיפורה של
ניו-יורק בכלל ואזור ברודווי בפרט (אזור התיאטראות). החן בסיפוריו נובע מהטיפוסים
הצבעוניים והמסלנג הידוע שכל משכנע (אקדח) לא יכול לסלקו מהלקקן (הפה) של דוברו.
מדי פעם המשכנע יורק עופרת, מתכת רעילה אפילו מנגיעה, וכשזו פוגעת בטיפוס זה או
אחר, בדר"כ נוהגים להגיע כפתורים (שוטרים) וזה כבר לא דבר חביב כלל וכלל על
הטיפוסים הצבעוניים. לפעמים, מה לעשות, נוצר עניין אישי בין טיפוס לכפתור ואז
העניין הזה צריך להגיע לפתרון כלשהו. האם תהיה זו העופרת במשכנע של הטיפוס, או
העופרת באלה של הכפתור, שידו תהיה על העליונה?
ראניון יצר עשרות סיפורים קצרים כאלה ואחרים, שסגנונם דומה
וכמובן הסלנג הידוע שלהם. מי מספר אותם? המספר גם הוא מחוג הסובבים סביב אותם
טיפוסים והוא עצמו כותב בסמרטוט-עיתון על המתרחש בסביבה, כך שיש לו עדות מכלי
ראשון. ראניון אף חיבר את הבלאדה פנקס הקטן ואף שם מוזכרים תוצרי הסלנג הידועים.
לסיפורים חן רב. הטיפוסים אינם ממין הקמים בבוקר לעבודה
ושבים עת ערב לביתם לסעוד עם נשותיהם וילדיהם. כלל וכלל לא. אלה טיפוסים ממין
המהמרים, חובבי מרוצי הסוסים, הפוקר, המאורה של מינדי לארוחת לפנות בוקר בארבע טרם
עלות השחר ועוד ממין העיסוקים הבלתי שגרתיים, רצוי במזומן.
ופתאום מערב.
האם פרוע? זה אם אתם מניחים שמה שהיה עד עכשיו במזרח רגוע,
והוא לא. אבל במערב יש קטעים כשהמחבר ילד והסיפורים בהתאם וגם כשהוא מבוגר יותר
ולפעמים מצטרף אל הכוחות השיכורים, הנדים ברוח והישנים לפעמים בחד גדיא (כלא). גם
סיפורו של אל קפונה המאפיונר נחשף בסיפור קצר לפנינו.
אין מול עיני קהל יעד ספציפי לסיפורים אלה, אבל חנם יעבוד
על קוראים רבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה