יותר מארבעים שנה עברו בין קריאה ראשונה ומרשימה בספר הזה לקריאה שניה. הפעם זו גם קריאה וגם סקירה, אבל ראנד אינה רק סופרת, כי אם גם פילוסופית. לסכם את כל פילוסופיית האובייקטיביזם על רגל אחת, עדיף בפסקה אחת, ייראה כך: "אובייקטיביזם היא תורה פילוסופית אותה הגתה הסופרת האמריקנית-יהודייה, איין ראנד. האובייקטיביזם היא פילוסופיה הדוגלת בקיום מציאות אובייקטיבית שאותה על האדם לגלות על ידי שימוש בשכל, ב"אגואיזם רציונלי" כנגזרת של ערך החיים, שאותו כל אדם רציונלי צריך לקבל כאמת מידה לבחירותיו, בקפיטליזם ובעקרון אי-התוקפנות, לצד תמיכה ברעיון מדינת שומר הלילה. ברמה האישית האובייקטיביזם מעודד את האדם לעסוק ביצרנות ובהגשמה עצמית. "יצרנות", במישור הכלכלי, ו"הגשמה עצמית" במובן של יצירה והשקעה של כל פרט בהוצאה לפועל של כישוריו, בעיקר האמנותיים." (ויקיפדיה)
ומכאן לספר ובמרכזו כמה דמויות, הווארד רורק, פיטר קיטינג, דומיניק פרנקון (הבת של גאי פרנקון, הבוס של קיטינג), גייל ויינאנד ואלזוורת' טוהי.
רורק הוא האחד שלא יסמוך על איש, שלא אכפת לו מה חושבים עליו ושדעותיו שלו לדעתו הן הנכונות תמיד (כי זו למעשה הפילוסופיה של ראנד). בדרך כלל, בשלב הזה אני מתחיל לחשוב על דמויות טלוויזיוניות מתאימות. הסרט היחיד שהותאם לספר הופק ב-1949 וההפקה הבאה היתה פקיסטנית... מששברתי את הראש ולא מצאתי דמויות הולמות, שאלתי את בינה, דלת שלישית משמאל. היא הציעה את טימותי שאלאמה לרורק. זרמתי. שאלאמה הרי מתאים ובו בזמן לא מתאים לשום דמות. לוקחים אותו משום שהצעירים הם כוח, הם רוב צופים (קולנועי) ובולסי פופ-קורן ידועים.
הדמות הבאה היא פיטר קיטינג, הדמות הכל אמריקאית, הבחור היפה, המוצלח, השאפתן והממהר להשרף כמו זיקוק. הדמות שלו נמסרה לניקולס הולט.
הדמות השלישית היא של דומיניק פרנקון, הבת של גאי פרנקון, הבוס של קיטינג. דמותה נמסרה לאנה טיילור-ג'וי (אותה אתם זוכרים מגמביט המלכה).
הדמות הבאה היא של אלזוורת' טוהי, כלכלן, מבקר אדריכלות ידוע ומבקר אמנות בעיתון נפוץ, הבאנר. דמותו נמסרה לסטנלי טוצ'י.
האחרונה בדמויות היא של גייל ויינאנד, איל העיתונות הכלל ארצית ובמיוחד הניו-יורק באנר. דמות קרה וחסרת רחמים. זה לא יכול להיות אחר מקיליאן מרפי, שבאמתחתו הפיקי בליינדרז ואופנהיימר.
זהו. את השאר אשאיר לדמיון שלכם. עוד לא החלטתי אם זה יהיה סרט או סדרה.
ולסיפור. ראנד לא מבזבזת זמן רב לכן היא סופרת של מיל"ה. הספר, לו נכתב היום, היה תופס לפחות 700-800 עמודים, רצוי בכריכה קשה. ההוצאה צמצמה רווחים בדף והשאירה כריכה רכה ולא מתאימה. בכל מקרה, ראנד מספרת לנו על רורק הלעומתי, ששום דבר לא מעניין אותו פרט לאדריכלות הולמת, התרחקות מקישוטים מהעבר, רצוי יו(ו)ניים, מבנים שבהם השוהים יראו אור וירגישו אוויר. מה שנהוג בזמנו, שנות העשרים של המאה העשרים, היה לבנות בניינים שחזותם מכה בצופה ביופייה ופנימיותם קשה ואפורה. המזמינים לא ידעו מה הם רוצים והאדריכלים נהנו לתת להם חזות מהממת, כי המתחרים נושפים בעורף.
רורק הצעיר, בן ה-22, לא רצה להיות יוצר חזיתות כמו כולם ושנה לפני סיום הלימודים עף מלימודיו. הוא היה שרטט בחסד, הבין בהנדסה טוב מכולם וידע ליצור אדריכלות פונקציונלית וייחודית. בתחילה אכל מרורים. למרבה הפלא, מי שהכירו בו היו אדריכל מזדקן וכושל בשם קמרון, וחברו השאפתן קיטינג.
עד שיום אחד מישהו מזמין מבנה מאדריכל שאצלו רורק עובד. כרגיל זה מישהו שכיסו גדול, אבל ההבנה האדריכלית שלו קטנה. מנגד, כשיוצע לו, לבעל הכיס, המבנה הנכון הוא יידע שזה יהיה זה. רורק עובד אצל אדריכל ה"מבין" אותו כביכול. רורק נבחר מבין שאר השרטטים להציג בפני המזמין את ביתו, לאחר "שיפורים" של הבוס שלו, וההצעה לא התקבלה. רורק לקח עיפרון, שינה הכל חזרה למקור שלו בחמש דקות, המזמין לקח את רורק החוצה, נתן לו צ'ק ואמר לו לפתוח משרד משלו. זה קרה אחרי עמוד 100. לא קלה היתה דרכו, של רורק.
אבל מעבר לפרטים הקטנים והסיפורים, מדובר לא פחות מתזוזת לוחות טקטוניים שבהם ניו-יורק וכנראה העולם שוב לא ייראו אותו הדבר. האדריכלות המודרנית והפרקטית, הרי זה רורק, אל מול האדריכלות מעלת הגירה, הממוחזרת ונטולת הדימיון שזה קיטינג. ושוב, שני טיפוסים שאינם הולכים בתלם, רורק מול דומיניק קיטינג (פרנקון). ברקע בוחש בעניינים אלזוורת' טוהי העיתונאי, כי תמיד בחש ואינו יודע כיצד לנהוג אחרת ומזיק שוב ושוב לרורק. בסוף עולה גייל ויינאנד, איל העיתונות, וזוכה בקלות במי שכלל לא חשב לזכות, רק כי הוא רגיל לזכות במה שהוא רוצה. בסוף רורק מסכם את הספר, כי למעשה בשבילו התכנסנו.
עקרונות הספר מתכנסים בעמודים 474-478 ושוב בנאום ההגנה של רורק, על המעשה שעשה. כל זאת בעמודי הספר האחרונים, שם באה לידי ביטוי הפילוסופיה של ראנד.
אז כן, הספר מלא להג ומלל, משהו שאולי לא היה עובר בספרות העכשווית. אבל רק ראנד היתה יכולה להוציא תחת ידיה ספר מופת שכזה, התנגשות כבירה כזו בין גיבוריה, בעיקר האדריכל הלא מתפשר, איש העסקים ובעל אימפריית ה"באנר" וכמובן התולעת הארסית אלזוורת' טוהי, המחבל.
בסוף נשארה רק הדילמה האם הספר הקאלטי הזה יהפוך לסרט או סדרה. החלטתי שזו תהיה סדרה משום הנפח העצום של הרעיונות וההתפתחויות והדמויות העיקריות. הבמאי יהיה לוקה גואדנינו, שיש לו כבר ניסיון עם שאלאמה וגם עם טיילור-ג'וי זה יילך טוב. ההפקה תהיה של HBO.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה