ספר צנום יחסית של פחות מ-200 עמודים כתבה אניטה שפירא על דמותו של בן-גוריון. לטעמי, מי שירצה להכיר את דמותו והתקופה הסוערת בה פעל, הספר הזה די בו כדי לסכם באופן כללי, בלי פרוט מייגע. הכתיבה אקדמית מאוד, יבשה, אבל למי שיש (מעט) סבלנות, יבוא על סיפוקו. לא ספר לימוד.
פלונסק היא מקום הולדתו של דוד גרין, אחד מבניו היותר קטנים של אביגדור גרין והאהוב בהם. פלונסק היתה מרוחקת אך שישים קילומטר מוורשה, אך נדמה שהיו אלה דווקא שש מאות. המשפחה לא היתה עשירה אך מבוססת. דוד נולד ב-1886 ומשבגר והיה לנער רצה ללמוד בגימנסיה, דבר שלא התאפשר. כבר אז התגלתה שאפתנותו ורק משעלה לישראל, חפץ להיות בה עורך דין, אך באמתחתו אין תעודת בגרות. בסוף איכשהו הדבר התאפשר, גם למד תורכית תוך חודשים ספורים והצליח להשלים רק שנתיים של עריכת דין באיסטנבול כשהמשטר העות'מני מאבד דריסת רגל בפלסטינה.
גובהו של דוד בן-גוריון היה בסה"כ 1.52 מ'. אולי גובהו לא היה רב, אבל שאפתנותו, רוחב הראיה שלו ויכולתו לעמוד מול יריבים ולפצוח בנאום לא מתוכנן ונדמה היה כי לוטש זה זמן, הביאו אותו לאן שהביאו. ולא שדרכו היתה קלה.
מאמריקה לא יצא עשיר לא בכסף ולא בעולים, בתהילה זכה בתערוכה חקלאית ב-1923 ברוסיה, רק לצאת בפחי נפש מהעלייה הרביעית ב-1924, ממנה זכה הישוב בעשרות אלפי עולים, אבל עירוניים שהגדילו את תל-אביב, חיפה וירושלים וגם את הסחר הזעיר בשומכלום. הוא קיווה לחקלאים, לכיבוש השממה, והגיעו ספקולנטים. למרות קומתו הלא גדולה, הוא הרבה לראות רחוק ולעשות אף יותר בהתפרצויות יוזמה בזו אחר זו.
שנות השלושים, לאחר שנים של ניסיונות הקמת מפלגות אלה ואחרות, שילוב הרוויזיוניסטים ומה לא, סוף סוף קמה מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י המיתולוגית.
בין לבין בן-גוריון הוא כבר אב לשלושה ילדים ופולה, בורגנית בנשמתה, שומרת על המשפחה כלביאה.
וחזרה לשנות השלושים ושילוב של חיים ויצמן האריסטוקרט, המדען הבריטי בעל הלשון הפזיזה בנשיאות ההסתדרות הציונית. ויצמן היה נחוץ בהיותו מקובל על הבריטים והאמריקאים, אבל דעתו של בן-גוריון נטרפה מלשונו חסרת האחריות של ויצמן. יחד עם שילוב ויצמן נכרתו גם בריתות מתבקשות וחסרות ברירה עם הדתיים, דבר שהיה לרועץ עד 1977.
בשנות הארבעים בן-גוריון נוסע לאנגליה וארה"ב, מנסה לעשות נפשות לרעיון הציוני. השנים 1942-1953 היו הטובות בשנים של בן-גוריון. ממנהיג כמעט אנונימי הפך עם הקמת המדינה לאחד מעשרת המנהיגים המוכרים בעולם.
לקראת התאריך של עזיבת הבריטים את פלסטין, 15 במאי 1948, בן-גוריון התחבט מה לעשות, כשזה יותר איך ממה. היה ברור לו המחיר על הכרזת הקמת המדינה. החלטה כזו דרשה מנהיג צ'רצ'יליאני שכזה ובן-גוריון קורץ מהחומר הזה. ההכרזה ב-14 במאי 1948, יום שישי בשעה ארבע במוזיאון בתל אביב, היתה הכרזה לה הריעו רבבות, אבל בן-גוריון היה ער להתקפות מצד כל המדינות השכנות, שאכן התממשו. השאר היסטוריה.
בן-גוריון היה בהחלט אדם קטן מימדים עם ביצי פלדה ענקיות. הוא היה איש ספר, איש הוועדה לתרגום ספרי מופת, חובב היסטוריה ופילוסופיה, לא איש של שיחה בטלה, יודע קוד לבוש או חובב דיפלומטיה מייגעת. האמת היתה נר לרגליו, גם אם אלה היו מונפות מעלה בהדרכת משה פלדנקרייז. מנגד, ידע לשקר לאמריקאים ללא הנד עפעף שהכור בדימונה אינו אלא ללמד דרדקים הלכות אנרגיה נקיה.
איך היתה נראית ישראל בלעדיו? אולי כלל לא היתה נראית. אין ספק שבן-גוריון היה מדינאי ענק ופוליטיקאי קטן (קומה), הפוך ממה שנהוג היום...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה