בכפר קטן במזרח יפן, לבטח לפני יותר ממאה שנים, אנשים חיו כדי לשרוד. בכפר הזה, כ-17 בתים בלבד וכמאה תושבים, אנשים נולדו, חיו ומתו במינימום האפשרי. הגברים יצאו לדוג, הנשים עזרו כנגדם עם הילדים, שמצדם גדלו כדי לעזור במלאכות הבית או לדוג אף הם וזהו. הדיג היה בהתאם לעונת השנה ולעושר הדגה, שאר המזון היה דל, דגנים בדוחק וירק בצמצום. אורז נראה בכפר לעיתים רחוקות או בדרך נס, נס הנקרא או-פונה-סמה.
במפרץ הקטן בו נהגו בני הכפר לדוג היו שוניות לרוב. לסירות השוניות לא הפריעו, לספינות השוניות היו בבחינת שרטון מאיים. מחוץ למפרץ הספינות היו עוברות, אך לעולם לא מגיעות פנימה. כדי למשוך פנימה את הספינות היה דרוש מעשה הטעיה, אש דלוקה בבחינת יש כאן חיים ואפשר לסייע לספינה במצוקה. לו היתה כזו ספינה, היא היתה באה בעקבות האש, תחתיתה נקרעת בשוניות ואת שאר עבודת החבלה כבר היו עושים הדייגים, דייגי הכפר. ואכן, איסאקו הילד בן העשר, שתפקידו היה ללבות את האש לראשונה בחייו, זכה לראות ספינה שכזו, שתוך שעות נבזזה והכפר זכה לחסד נדיר של אורז וכלים לזמן ארוך. זה היה קורה פעם בכמה שנים. חסד כזה היה מונע מהכפר "למכור" מבוגר או נערה לשעבוד, שיעזרו למשפחתם במזון כמו שקרה למשפחתו של איסאקו. אביו נאלץ לשעבד עצמו לשלוש שנים ועל כתפי איסאקו הנער הוטלה פרנסת המשפחה.
והנה, תוך שנה פעם שניה.
הפעם ספינה שאמנם אין בה כמעט כלום, אלא שספניה לבושים בהידור באדום. הבגדים נלקחו, כך גם מעט כלים והספינה נעזבה לזרמים.
נדמה שהחיים בכפר קשים מנשוא. הרעב תמידי, הדייג עונתי וההסתמכות על ספינה תועה היא עניין של מזל, אם לא טריק לא הוגן של תושבי הכפר, שאם הם נתפסים, הם נענשים באכזריות ע"י השלטונות.
והנה, תוך שנה פעם שניה.
הבגדים חולקו ע"י ראש הכפר בהבטחה שלאחר הכביסה הבגדים יהיו בסדר ושום מחלה לא תגע בהם כמו זו שנגעה בספני הספינה התועה. לא עוברים ימים ובכל הבתים נראים סימני המחלה. איסאקו נותר יחיד לטפל בריא במשפחתו החולה. אביו רחוק ורק בעוד זמן קצר יגיע ובינתיים מודיע ראש הכפר כי החולים חייבים להתרחק מכפרם לעד.
איסאקו לא יודע נפשו מרוב צער. למחרת הוא יוצא לדוג סתם כך. כעבור כמה ימים הוא מבחין בדמות מוכרת המגיעה לכפר. מוכרת לו...
הלב נחמץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה