והימים לא חלפו/אלי עמיר - המלצה

 

שם הספר והימים לא חלפו. זה כאילו והיום איננו כלה? סתם מחשבה.

ולעניין.

הספר הזה בא להמשיך את מה שהוחל בתרנגול כפרות והמשיך בנער האופניים. האם די בכך לספר נוסף? אולי כן ואולי לא, אבל זה הרי

 

אלי עמיר של אהבת שאול.

 

נורי הוא כרגע חייל בחיל הקשר, הוא בקשר בלי קשר עם דיצה ואילאיל במחנה שנלר הירושלמי. מדי פעם הוא עולה להר הצופים עם המהנדס של חיל הקשר וזה ממש מסוכן משום הצלפים הירדניים. זהו שטח שעדיין לא נכבש ולמרות שהחיילות הסובבות אותו היו אולי רוצות, אבל אותן נורי עדיין לא כבש. הן שהו במיטתו, אבל ביישן שכמותו ואין סיפור. אחרי ככלות הכל זה

 

אלי עמיר של יסמין.

 

וגם השירות הצבאי נגמר והנה הלימודים באוניברסיטה העברית בחוג לערבית והיסטוריה של המזה"ת. המרצים עבשים, הערבית חצצית ולמרות שנורי עלה מעיראק, את רוב השפה שכח ועכשיו הוא לומד דווקא את זו מלפני אלף שנים. עד שבא ד"ר שמעון שמיר, הצעיר ההדור, והקפיץ את העניינים קדימה. כן, אמרתי כבר שזה

 

אלי עמיר של נער האופניים.

 

אבל ענייני הלב תופסים תאוצה ונורי מכיר את רחל היפה, המבוססת והתל-אביבית, רחל שבמאמץ קל יכולה בגילה להיות אמו, אבל נורי חושק רק בה וממנה באה הישועה, הנשיקה והאהבה הגדולה, גם הסוף הממית והמצמית. אבל אחרי שמנגבים דמעה נזכרים שזה

 

אלי עמיר של מפריח היונים, שקבעתי שזה ספר מופת, חתום וגמור.

 

לפני כעשור וחצי החלטתי להתחיל ברשימת נצח, רשימה המכילה את כל מה שקראתי מאז ועד אז, מה שזכרתי. ברשימה זו שמות ספרים שאהבתי, נטשתי וכאלה שאמנם קראתי, אבל המלצתי להמנע מהם. זו רשימה של מעל 70 עמודים וכמה אלפי ספרים. ולמה אתם צריכים לדעת על כך? משום שברשימה זו סופרים נקבצים לקבוצה משל עצמם אם הם עומדים בתנאי: ארבעה ספרים לפחות שאהבתי משלהם. אז אני גם מוסיף תמונה שלהם לצד ספריהם. ובכל זאת, מה הקשר של זה לעמיר? באותה תקופה שני סופרים עמדו בתנאי: אלי עמיר ואלזה מורנטה. כבוד. מהם התחלתי את הרשימה והיא מתעדכנת על בסיס כמעט שבועי.

אם תסתכלו בתמונת הכריכה הקדמית, דמות אישה מצויה שם. יש שיזהו מיד מי היא, אבל גם אם לא, לא יוכלו לחמוק ממנה לאורך כל הספר, והרי זו אהבתו המוזיקלית הגדולה של עמיר, אום כולת'ום. באחד מפרקי הספר תיאור מפורט על בואו לעולם של אִינְתַ עוּמרִי. הקונצרט עצמו החל בעשר בערב, הסתיים לאחר ארבע לפנות בוקר, ממנה שרה ברציפות אום כולת'ום מעל שעתיים וחצי.

מחרוזת ענבר/אלי עמיר - המלצה חמה

 

את ספריו של עמיר קראתי כולם. מפריח היונים הוא המופתי שבהם וממנו הובאו תמונות ראשונות בתמונות הרבות שעמיר נזכר בהן. נעים להיזכר עמו בכתיבה הנעימה שלו.

ההיסטוריה האישית של עמיר מלווה את ההיסטוריה של  המדינה ואף טרם היות המדינה. תחנות אישיות בחייו מתערבבות בתחנות של התהוות המדינה והמשכה. זה המקום לציין, שהספר יכול להקרא רק לאחר שנקראו לפחות אחדים מספריו, בטח מפריח היונים ותרנגול כפרות ההכרחיים לכל קורא. רצוי גם נער האופניים.

אלי עמיר עתה בן 85 (תחילת 2023) כשספרו זה יצא ומסכם בגוף ראשון את הקורות עמו, ומוצע למכירה הישר אל הטרללת הרוחשת בחוץ, כשהשלטון נחטף בידי כמה חולי נפש, המאיימים במהפכה.

נדמה כי אין כמעט אדם הדומה לאלי אמיר בנעימות, בנחישות, ברוחב היריעה, בידידים שרכש בחייו ורוחב היריעה של פועלו, כעולה חדש בן 13, ב-1950, כשעל בשרו ובשר משפחתו חש את מוראות העליה, היות כולם מהגרים בארץ שופעת מהגרים עוד מקודם, אבל מהגרים שרובם אירופים, ויחי ההבדל הקטן.

בהיותו מהגר שעלה מבבל, שאב מניין ששאב את עוז הרוח להיות מישהו – ביידיש, מה לעשות, זה נשמע טוב יותר - והפך למענטש. כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ואף לפני ואחרי, ליווה עמיר את הדמויות הבולטות במדינה, שרק מלהתחיל למנותן חוטפים חלושעס, גם ביידיש: רבין יצחק ולאה, פרס, יעקב חזן, חיים גורי, עמוס עוז לובה אליאב, דולצ'ין ועוד שלל מכרים מחו"ל, גם ערבים עמם ניסה לקשור קשרים שיובילו למשהו, בעיקר סביב הסכם אוסלו. אני כבר לא מדבר על קשרי עבודה פורים עם אמריקאים וסתם אחד קישון, שפופולריותו העצומה באירופה גרמה לכך שהוא לקח ביד את עמיר לדוכן הישראלי כדי לקדם את מכירות מפריח היונים ביריד הספריםהבינלאומי בפרנקפורט.

נראה, שלפעמים צריך אנשים כמו עמיר, כאלה עם האישיות הנכונה – זו הנעימה, הנכונה לכל, האינטליגנטית – כדי לקדם פעילויות של עליה וקליטה, חינוך וקירוב לבבות עם אויבים. קשה לראות אחד דומה לעמיר, האיש הנכון - נכון באישיותו ונכון לעשות – ותמיד במקום הנכון.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות

 

מצחיק לחשוב, שבעיני, איש ספר בעיקר, עמיר הוא קודם כל סופר. לאחר צאת ספר הבכורה שלו, תרנגול כפרות, עמיר לא חשב לכתוב עוד. בעיניו זו היתה האמירה שלו מיהם העולים ולמה זכו כאן אם לא דיברו את השפה הנכונה לפני כן. וזו לא בהכרח עברית... ופתאום, מתגלה במלוא שיעור קומתו איש עשייה בקליטת עליה, חינוך וקירוב לבבות, בעוצמה ובמשך עשרות שנים, וכל זה מתגלה בספר צנום ויפה.

מרגש הברנש הזה.

מפריח היונים/אלי עמיר - מופת

ספר יפהפה, שכולו שירה צרופה. לא מסוג הספרים שלוקחים כשרוצים לקרוא מהר מהר. פשוט אי אפשר לקרוא פרוזה שכולה שירה. תחשבו על החן של אלי עמיר ותראו את החן נמצא בכל עמוד מספר מופלא זה, המגלם בתכו את החלום הציוני וכיצד הוא מתרסק כפי שהתרסק אצל אי-אילו מהעולים. אבל זה לא חשוב. חשובה הרוח האנושית החמה הנושבת מבין דפי הספר, רוח שכאילו נעלמה יחד עם החלום הציוני, עם הקידמה ועם האינדיבידואליזם.

קחו ספר זה כשיש לכם די זמן פנוי, די זמן להעמיס על עצמכם ספר עצוב לרוב, אבל לא מדכא, למרות התפכחויות אלה ואחרות.

לשאלה אם זהו ספר אוטוביוגרפי אין ממש חשיבות משום שאין ספק שרבים מהמקרים שקרו בו הם מסוג החוויה האישית שכמעט ואין להמציאה. וגם אם הומצאה, אין ספר שכישרון גדול המציא אותה.

את כאבי, זה שמלווה אותנו כל הספר בהתרשמויותיו האישיות, אנו פוגשים כשהוא מספר לנו על דודו חזקאל, שזה עתה נאסר בהיותו חשוד בהסתרת נשק. החשד לא נבע כך סתם באשר היתה ידועה מעורבותו במעשה הציוני, הן ראש התַנועַה היה, התנועה הציונית. התנועה הציונית קמה לאחר הפרהוד, ביזה או שוד, בתרגום חופשי, פרעות, בתרגום מעשי יותר. היה זה בתחילת יוני 1941, כשהמוסלמים התפרעו והחלו לפרוע ביהודים בבגדד. מאה וקצת נהרגו, אלפים נפצעו והפצע היה נותר פתוח עד שעשור מאוחר יותר יצא חוק המתיר יציאה חופשית של יהודי עירק לישראל ובתנאי שרכושם יוותר מאחור. שמונים אלף מתוך מאה ושלושים אלף יהודי עירק נרשמו ליציאה. וכמעט עשור מאוחר יותר מתחיל הסיפור, מעט לאחר הקמת מדינת ישראל, חריון זבובים על המפה, כדברי אחד הדוברים, הקמה ששינתה את מפת המזרח התיכון לעד ואת יחסי הכוחות.

2500 שנים היו ימי ההתיישבות היהודית בארם נהריים ההיסטורית בצפון סוריה ולאחר מכן עד עירק ומאזור זה מבקשת התנועה הציונית לשכנע את היהודים, הארוגים בתרבות, בכלכלה ובמרקם העדין של החיים בעירק בכלל ובבגדד בפרט לעזוב הכל ולצאת לישראל.

כאבי מספר בכאב את סיפורה של משפחתו, זו המצומצמת וזו הנרחבת מקרובו עימארי הגדול ועד מורו סלים אפנדי, הנתון בעצמו בקשרי המפלגה הקומוניסטית. כן הוא מספר לנו על חברו אדואר, ששריריו גדולים ממוחו ואביו מפריח יונים מגג ביתם, ועל ג'ורג', בנו של דודו עימארי הגדול, המקריא מחרוזיו לפאשה בסעודה מפוארת בטירתם. למרות שהיהודים סובלים מנחת ידם של המוסלמים, החיים יחד נראים טבעיים לכולם וכשיש קושי, יש בקשיש והעניינים נפתרים בדר"כ כלל ללא בעיה.

עמיר מביא בפנינו תמונה רחבה מאוד. ריחות השוק, המאכלים, החום הנורא בקיץ, הבוץ בחורף, חיי הרווחה היחסיים והמוחלטים של היהודים לעומת שכניהם, הקרבה אל ראש הממשלה ואל המלך, שמצדם דווקא מגינים על היהודים, שלא תמיד זה נראה כך ברחוב. ועדיין, למעלה משנה נמצא הדוד בכלא, תנאיו הוטבו, ובסוף, לא שבלי עוד כמה יהודים נתלים, העליה קורמת עור וגידים, מטוסים מתחילים לקחת את היהודים בגלוי לישראל רק כדי שהיהודים האלה ינחתו כאן אל מציאות קשה, מחנות אוהלים, עבודה בצמצום, אבל הזדמנויות אינסופיות.

ספר שכולו חום ואנושיות ותרומה גדולה לארון הספרים. סוג של מופת.

מעתה נוספה אל ארון הספרים טטרלוגיה נוספת: מפריח היונים, תרנגול כפרות, נער האופניים ויסמין.

 

 

נער האופניים/אלי עמיר - המלצה

החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.

נורי הוא אלי עמיר עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 בהם אלי הילד מתבגר בירושלים. אביו של אלי בוחר להוציא את בכורו מהקיבוץ, כמקובל בחברה מסורתית. הבכור אמור לסייע להוציא את משפחתו מהבוץ. כאן מדובר בחולות של כפר אוריאל, כפר העיוורים שנוסד ליד גדרה ומשפחתו של נורי היתה כמעט היחידה שראייתה תקינה. האב הלבוש בהידור בהליכה לבית הכנסת ובשבתות, לא מבין לאן נקלע. בעיראק היה גבר בעמיו, ישב בבית מרווח ומשפחתו נהנתה מכל טוב הארץ. אבל פרעות ביהודים והחלטת ממשלת ישראל הביאו את יהודי עיראק לעליה לישראל ולישיבה מעליבה בכל מיני ישובים זמניים. צריך לזכור שכשמדובר לפחות ביהודי עיראק, זו היתה עליה של אנשים מלומדים, סובלניים ומסורתיים וליברליים מבחינה דתית.

אבל לא בזה מדובר. נורי הוא גיבור הספר, הוא ואופניו.

כאמור, אביו של נורי החליט שנורי חייב ללמוד בצורה מסודרת, להתקדם בעבודה גם ולהוציא את משפחתו מכפר אוריאל. נורי אכן עובר לירושלים, הופך לנער הדואר במשך היום במשרדים השונים המצויים ליד משרד ראש הממשלה בן גוריון ובבוקר הוא מחלק עיתונים וזוכה לפגוש את אהבת חייו, מיכל. זו נכנסת לחייו בסערה, יוצאת מהם ושב אליהן לתמיד.

עמיר מיטיב לתאר פרק בחיי המדינה שבדרך, עם כל השטיקים והטריקים של העסקונה הפוליטית, כספים המגיעים מארה"ב, מדינה בבניה סוערת ובסוף הסיפור גם מדינה ערב מלחמת קדש.

אבל הסיפור הוא בעיקר סיפורו של נורי, נורי הנער המקשיב ולא מדבר, המתאהב, הצופה בתהליכים של גדולי המדינה מבן-גוריון לבגין, מנבון לדיין. הקשר בין מיכל אהובתו לבינו מלווים התרחשויות בישראל וזה הקשר בין הפרטי ללאומי, קשר שאני כל כך אוהב בספרות. בשלב מסויים מיכל, שהיא גם צלמת, מגיעה לביקור בכפר אוריאל העלוב, צופה דרך עין המצלמה במשפחה המארחת, העושה ככל שביכולתה לארח בתנאי עליבות בלתי נסבלים, צופה בשכנים התימנים ובלבושם הססגוני, צופה בעיוורים המקיימים חיים נורמליים ככל יכולתם. כמעט לקראת סוף הספר כשמיכל מראה דרך תמונותיה את עליבות כפר אוריאל, הדמעות זולגות מעצמן.

נורי בלתי נלאה בניסיונותיו להעביר את משפחתו מהכפר, שם יש להם דונם אדמה פורה וגידולים חקלאיים שופעים שאחיו מגדלים, לדירה קטנה של 30 מ"ר בירושלים, בקטמון ו' עבור 9 נפשות. הוא מצליח. האם לזה ייקרא הצלחה?

נכון, הספר מעט גדול, שופע תיאורים, אבל קשה לראות היכן היה אפשר לקצץ. זה לא מפריח היונים המונומנטלי, זה כן סיכום נאה וסגירת מעגלים.

יסמין/אלי עמיר - המלצה חמה

מה אומר ומה אגיד: 411 עמודים של הנאה צרופה!

יסמין, בתו של ערבי ממזרח ירושלים, עורך עיתון ובעל עסקים, חוזרת לישראל בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים. נורי הוא הישראלי המקבל משרה מאת השר הממונה ובמשרה זו עליו לטפל במזרח ירושלים.

תהליך ההתקדמות/התרחקות בין הישראלים הכובשים לפלשתינאים הנכבשים, כמו גם תהליך ההתקרבות/התרחקות בין נורי הישראלי ליסמין הפלשתינאית עובר כחוט השני בספר. בשתי מערכות היחסים ההחמצה היא עיקר הסיפור.

אז למה כדאי לקרוא את הספר:

1. בגלל הכתיבה מחממת הלב של אלי עמיר, כתיבה שהוכיחה עצמה בעבר.

2. בגלל המבט המפוכח על הסיפור הישראלי-ערבי.

3. בגלל הסיפור שבין נורי ליסמין.

4. בגלל סגירת קצוות שנותרו פתוחים בספרים הקודמים.

כל מי שלא קרא עדיין את אלי עמיר יתחיל כך וימשיך בדיוק בסדר הזה: מפריח היונים, תרנגול כפרות, יסמין, אהבת שאול. שלושת הראשונים הם סיפור עליית יהודי עירק, קליטתם והשתלבותם במרחב הישראלי. רק בסדר הזה ניתן יהיה לקבל מבט מפוכח, פרספקטיבה וסגירת קצוות.

אין ספק שיסמין הוא הישג לא קטן, בדומה למפריח היונים. מדובר בסיפור רגיש, מפעים, כתוב נפלא ונקרא בנשימה עצורה. שירה.

אמרתי לא פעם שאני מנסה להדביק פנים לדמויות. משום מה לא הצלחתי להדביק פנים לגיבור נורי. ליסמין ניסיתי להדביק את לירז צ'רכי ובהמשך הקריאה הבנתי שללא ספק זו צריכה להיות...

נינט.

מי שקרא מבין על מה אני מדבר לגבי המבט המפוכח וכך הלאה. מי שיקרא יחווה חוויה עשירה וענוגה, מרגשת עד דמעות ומעמיקה.