בדרך כלל אני קורא שני ספרים ויותר ביחד, כשהשלישי הוא
בדר"כ ספר עיון, לא מחייב עלילתית. לקרוא ספר נוסף בצמוד לספר של מאיר שלו,
במיוחד בביתו במדבר, זה לעולל רע לספר האחר, לא משנה עד כמה טוב הוא. התחרות פשוט
אינה הוגנת. שלו מנצח עם יד אחת קשורה מאחור, אפילו שתי ידיים.
פעם, כשהייתי צעיר מאוד, שנתיים לפני גיל ארבעים, הושפעתי
מביקורות בעיתונים. אמנם קראתי אז את רומן רוסי, כימים אחדים ועשו, את הסגנון
הפנומנלי כבר הכרתי ולא הייתי צריך יותר, אבל חוט שדרה קריאתי טרם פיתחתי. בדיוק
אז הופיע בביתו במדבר והתקבל בקרירות. למרות שהתחלתי לקרוא, זנחתי די מהר והספר
יצא מביתי. לאחרונה צפיתי בראיון של שלו עם קובי מידן וחזרתי להיות מוטרד בעניין
בביתו במדבר. הרי קראתי מאז גם את יונה ונער ושתיים דובים המופתי. מיהרתי להשיג את
הספר ובלי המנהג הנלוז לכתוב על גב כריכות ספרים, שהספר קורע מצחוק, כך בלי שום
אזהרה, חטפתי קמטי צחוק פרמננט. אמנם יותר חיוך מצחוק, אבל חוזר ונשנה עד שהפנים
כואבות מרוב המצב החדש שנכפה עליהן.
הספר מספר על רפאל מאייר, ילד הגדל עם המדינה בירושלים, ולו
אמא גדולה בת חמש ראשים: סבתו, אמו, דודתו (השחורה), "דודתו" האדומה,
שלא מן הדם, ולה שיער בוער מאודם, ואחותו. וכך גדל לו הילד רפאל, רפי, רפאול,
בירושלים של פעם ליד בית היתומים, בית העיוורים (הצופן בחובו תעלומה אפלה, תרתי
משמע), בית המשוגעים ודוׂד אברהם הסתת. משגדל, עזב את ביתו בירושלים ועבר לעבוד
בחברת מקורות ולגור בביתו במדבר, שם הוא נהנה מהשקט, מהנופים והנסיעות לאורך הצינורות.
מדי פעם באה לבקר אותו (אה)רונה, אשתו בעבר, מאהבתו בהווה ואסונו בעתיד.
המאפיין המשפחתי החזק הוא מותם בטרם עת של כל הגברים במשפחה
מתאונה זו או אחרת, טרם הגיעם לגיל ארבעים. רפאל כבר בן חמישים ושתיים והוא לא
עומד בסטנדרטים של המשפחה. פרט לאמא הגדולה, לרפאל "דוד" אחד חי, הלא
הוא הדוד אברהם, החי מסיתות אבנים, אצלו מבקר כל יום רפאל, אוכל כריך ורוצה להיכנס
לבית הנהדר שבנה הדוד, אבל באין משפחה, הבית נעול ואין איש בא שם. גם הדוד הזה
אינו מן הדם, מין דוד מאומץ.
הספר אינו בנוי כעלילה. פרקים קצרים, עמוד או שניים, בכל
פרק סיפור כזה או אחר, ועם ההתקדמות החיוכים גדלים. רפאל שומע שוב ושוב שאין דרך
בה גבר יכול לגדול טוב יותר מאשר הוא גדל בה עם האם הגדולה. רק שלא יממש את
הסטנדרט הגברי.
ואז, כשרפאל כבר חצי שנה לאחר הבר-מצווה שלו, משום מקום
ובמקריות מוחלטת, נפתרת לה תעלומה והקתרזיס מושלם.
העברית בספר מדהימה בעושרה, בליריותה, בתובנות הנמסכות בין
הדפים, ביופי הבלתי נלאה. נדמה, שלשלו ממש אין תחרות במובן הזה. הוא הוכיח זאת לא
פעם ואין אושר גדול מן הידיעה שבסופו של יום, לא פספסתי את הספר הזה. ברור שפספסתי
ספרים נהדרים אחרים בחיים, אבל זו היתה יכולה להיות החמצה מרה, עד כדי העלאת מיצים
חמוצים מהבטן.
את הספר הזה לא צריך לקרוא ברציפות שעות, משל מישהו רודף
אחרינו לאיזשהו דדליין ערטילאי. הספר הזה הוא הקצפת, הטירמיסו, הפנה קוטה של
הספרים. קוראים בנחת, שלוק אספרסו, עוד ביס והחיים יכולים להיות כל כך יפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה