באופן טבעי, מתוך הרגל שבא מתוך למידה ארוכת שנים, ספר שעל חזיתו הכרזה כי הוא משתתף ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, לא נלקח לקריאה. לספר הזה נוספה אזהרה נוספת בדמות מועמדות לפרס בוקר הכושל. אזהרה כפולה מצדיקה התייחסות במובן של מינוס כפול מינוס יוליד פלוס. פה ושם נאמר על זכיה בפרס פוליצר, שדווקא הניב כמה יצירות נכבדות.
התחלתי לקרוא כששוב ושוב היה צריך לקמט את המצח לנוכח התפתלויות לשוניות מוזרות ומיותרות. ייתכן והאשמה בתרגום וייתכן והאשמה בניסיון לנפח טקסט שמטבעו דווקא יכול היה להרוויח מצמצום. ייתכן שהשילוב של השניים היה מעל ומעבר לטבע הדברים.
בנג'מין ראסק נולד למשפחה שאת הונה עשה אב המשפחה מעסקי הסיגריות והסיגרים. האב טרח רבות על ענייני הטבק, האם טרחה רבות בעישון סיגרים וגם מתה מכך. הבן, בנג'מין, לא עישן, לא סבב בניגוד לאביו בחברה הגבוהה והבטלה של ניו-יורק. למעשה, מיהר למכור את כל הסובב סביב ענייני הטבק, רחק מחברה אנושית שלא לצורך וקרב לעניינים פיננסיים, בעיקר אלה הספקולטיביים, מהם צבר הון, בעיקר לאחר שמיהר לפטר גם את העוזרים הפיננסיים של אביו, הזהירים מדי לטעמו. והנה עוד דמות נולדה, כזו שהילה של מתבודד מחברה ומצליח להפליא בכל מעשי ידיו בתחום ההשקעות.
הרנן דיאז, מחבר הספר, לבטח רכש בפרוטות מיד שניה את הספר הנשכח העוסק בדמויות לספר למחבר המתחיל, משם לקח את דמויותיו החד-ממדיות לספרו שלו. הוא בטח לא הגיע לפרק בו נאמר שיש להכניס תכונות נוגדות או מוזרות לכל דמות ולהפוך אותה לשלמה יותר (למשל, אותו אחד, הנרי דה מרלו, שידע פרטים רבים על יינות מקובלים ונדירים כאחת, ומשהזדמנה ההזדמנות שמח לארח חבורת ידידים ולהדגים את אותם יינות שידו, הלא דלה, ידעה להשיג. אלא שלא אחת, מעשה שטן, מיד לאחר הדגמת הפרטים האזוטריים הנוגעים ליינות שלפניהם והתחלת הלגימה הזהירה, פרץ דה מרלו ברצף של התעטשויות וכל ההדגמה קרסה למעמד מביך ומבטים הוחלפו לנוכח המארח הנעדר...).
החלק השני של הספר בהחלט ממריא ונע בבטחה מהאקצנטרי לאוילי. הפעם מדובר בזוג ברוורט, הוא מוריד את משפחתו שאולה מעושרה, מגדל בבטחה את בתם הלן, היא אשת החברה הגבוהה, המארחת המופתית ונטולת האגורה בהמשך הדרך, המובילה לנישואי שני אנשים כמעט אילמים, בנג'מין ראסק והלן ברוורט. סיר ומכסה מושלמים. אלא שלא לעולם חוסן וחוסנה של הלן לא עומד לה.
וכמובטח בגב הספר, אנדרו בוול נכנס לתמונה והוא מקבילו בזמן ובעיסוק של בנג'מין ראסק. אנדרו גם הוא משושלת עסקית, משפחה עשירה שידה בכל, רצוי משהו שיניב עושר רב. וכך שני המקבילים האלה נעים להם בעיירה הקטנה ניו-יורק, כשפתאום נכנס לסגנון הכתיבה חידוש: מדי כמה פסקאות בוחר המחבר כאילו להזכיר לעצמו שיש להרחיב, להסביר ולתאר כך שהטקסט יועצם ויובאר לקורא. מתיש.
כל אותה עת הקריאה, לא יכולתי שלא להתרשם עד כמה דומה צורת הכתיבה של דיאז לצורת הכתיבה של הכוהנת הגדולה האניה ינגיהארה מחיים קטנים. זה היה מטריד להפליא ולא תרם לכבודו המדולדל מלכתחילה של דיאז.
אני מעניק לכם מעין ספוילר, לא אמיתי ומרגיז, אבל שימו לב היטב לשמות הפרקים בתחילה ותבחינו שהספר כתוב כך שאחד הרולד ואנר כותב את סיפורו של בנג'מין ראסק, בהמשך אנדרו בוול הוא בנג'מין ראסק במציאות והוא מעסיק את זו המזינה את הפרק השלישי, איידה פרטנצה, הכותבת ככתבנית מחוננת את סיפורו ה"אמיתי" של בוול, לא המומצא של ואנר על בנג'מין ראסק.
אלא שאיידה פרטנצה מגיע אחרי עשרות שנים אל יומנה של רעייתו של בוול ומגלה מה באמת מקור כוחו ועושרו של בעלה, וההתמוטטות של הבורסה ב-1929 בארה"ב, מי באמת אשם ומה הרוויח מכך.
הפרק האחרון היה מפתיע כמו שסקירות בעיתונים הבטיחו, אבל ההפתעה הזו רק העמידה באור מגוחך את הספר כולו, המורכב מכתיבה מבטיחה, עם משפטים סתומים רבים, אולי בעקבות התרגום, שאני לא אוהב בדרך כלל של שרון פרמינגר.
הרעיון שהובא בסיום הספר אינו חדש לי. קראתי עליו בעבר בהקשר כלשהו של השקעות בבורסה, כמעט על סף הפלילי. קראו אם עדיין תחשבו שכדאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה