גילוי נאות: אני לא אוהב ספרי מתח וסבור
שקריאת כאלה זו השחתה של זמן.
הספר, כספר מתח, כתוב על רקע הזמן בו
סטלין היה בשלטון בברית המועצות. ברקע סגנון חיים של מחסור, של ניסיון להביא את
טובת המדינה מעל טובת הכלל, של משטרה חשאית חזקה, יודעת כל ונטולת גבולות.
דווקא הניסיון להביא ערך מוסף של עובדות
היסטוריות קשות, במדינה שהחיים בה קשים, דווקא זה מוריד מערך הספר שמראש ערכו לא
רב ואפילו מועט, אם לא אפסי. אם נוסיף על זה את הכתיבה השבלונית, הדמויות הפלקטיות
לגמרי שהן או כך או אחרת ואין גוני ביניים, כל זה גורם לקורא המיומן והמיטיב קרוא
לתחושה חריפה של בזבוז זמן מוחלט על חומרי קריאה ירודים. לו יכלה ההיסטוריה למחות
על השימוש בה כחומר גלם לספרות, היא היתה מוחה מחאה בוטה כנגד הספר הזה.
ובמה עסקינן? שני ילדים, פאבל בן ה-10
ואנדריי בן ה-8 חיים ב-1933 חיים אופיניים למחוזות הכפריים הרוסיים: מחסור, רעב,
ביגוד דל, מגורים דלים, מחלות ומוות מכל עבר. הם מופרדים כשהם יוצאים לצוד חתולה
ששוחרה לחופשי, מאחרונות החיות בכפר, אחרי שכולן ניצודו למאכל. אלה שפאבל הוא צייד
זריז ואנדריי הוא ילד מגושם, קצר רואי, וציד החתולה, למרות שיכול היה להצליח, הפך
פתאום להעלמות בלתי מוסברת של האח הגדול, כאילו הוא עצמו ניצוד במקום החתולה. אז
קופצים 20 שנה קדימה, לשלהי שלטונו של סטלין.
רוב רובו של הספר עוסק באחד לב, קצין
במג"ב הרוסי, המשרד לבטחון המדינה. בטחון המדינה הרי היה חשוב מאוד בזמן של
משטר אפל, כזה המקפיד לקצץ מיד את ראשה של כל התנגדות שצצה על פני השטח. העלילה
מתחילה עם פרשייה של וטרינר הנחשד בקשרים עם משטרים זרים. הוטרינר מרפא חיות מחמד
של עובדי שגרירויות ומכאן החשד. אלא שפתאום תשומת הלב מתמקדת דווקא בסדרה של
רציחות של ילדים ונערים, גם נערות, רציחות המתאפיינות במאפיינים מסויימים מאוד.
איכשהו, לב מוצא עצמו מעורב בחקירה של הרציחות הללו. איך להמשיך ולתאר דבר משום
הסכנה להכניס ספויילרים הקריטיים בעלילות מתח.
העלילה דווקא פשוטה למדי. רק מפנה כזה
או אחר, המשורטט בגסות רבה ובתפרים בולטים, מסיטים את הקורא מדי פעם, לא בהפתעות
רבות מדי, משום שהכותב מסיק לרוב כי הקורא כנראה נבער מדעת, נטול אינטליגנציה כזית
ולכן יש להאכיל אותו בכפית, להסביר לו את המובן מאליו ולהסיר כל מתח שמא עצביו של
הקורא לא יעמדו בלחץ הדם העולה. מה שיוצא מכך זו דווקא התחושה שמי שאינו
אינטליגנטי במיוחד זה הכותב ולא הקורא. יכול להיות שטום רוב סמית לקח קורס אחד
יותר מדי בהיסטוריה של ברה"מ והחליט שזה הזמן לכתוב ספר מתח המשלב את קורות
אותה מדינה אדירה, בזמניה האפלים ביותר. מה למד מכך הקורא? כלום.
בגלל התפרים הגסים, בגלל העלילה הבלתי
אינטליגנטית בעליל, שלא לומר, נטולת שביב של אלגנטיות, הקורא בר-הדעת מתבקש להתעלם
מספר מתח זה ולפנות לכמה טובים ממנו. אם הקורא מתעקש אפשר אפילו להמליץ על ספר
אחר, הרוכב בכבדות על סמלים נוצריים, הלא זה צופן דה-וינצ'י, עלבון לא קטן
לאינטליגנציה בפני עצמו, אך אלגנטי יותר, פחות קר, בוצי, שלגי ורעב מילד 44 הדוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה