יואכים פסט הופנט לדמותו של שפאר, התאהב בו וכתב ספר שהוא
לא פחות מפנומנאלי.
לפני שאבהיר את עניין דמותו של שפאר אומר שהקריאה בספר
מסיבה בתחילה אי נוחות, באשר מדובר על הכל בנוגע למשטרו של היטלר, הדמויות הסובבות
ושפאר בהרחבה. אבל דם, מוות ושואה כאילו אינם קיימים כלל בסיפור.
אלברט שפאר נולד ב-1905 למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו
היה אדריכל וגם שפאר עצמו פנה לאדריכלות. בעודו אדריכל צעיר ומובטל יחסית, לא
עניין של מה בכך אצל שפאר, כפי שאפשר ללמוד בעתיד, קרמה המפלגה הנאצית עור וגידים,
אבל לא השאירה שום חותם בנפשו. באופן מקרי לגמרי קיבל שפאר עבודה ומפה לשם הכיר את
היטלר בתחילת דרכו. הפרש הגילים ביניהם היה 16 שנים וכשהכירו שפאר היה בן 28
והיטלר 44 בשנת 1933. מיד עם הכירם נוצר קליק ביניהם המתואר כקשר על גבול האירוטי.
בעברו היטלר אמן ציור בעצמו, עם חלומות אדריכליים לא
מבוטלים, הבאים לידי ביטוי בספרו מיין קאמף. היטלר מוצא בשפאר איש שיחה נעים, חבר
לחלומות גרנדיוזיים, איש רעים לטיולים רגליים ברחבי ברלין ובכלל אדם שיכול ורוצה
לממש חלומות בקנה מידה גדול.
עם עליית היטלר לשלטון והצטרפות שפאר למפלגה הקשר הלך
והתהדק, עבודות זרמו לשפאר יותר ויותר, אבל שפאר נותר מרוחק מלובשי המדים הנאציים,
ריחוק פיזי, נפשי ורעיוני. בעיני עצמו שפאר חשב שהוא קודם כל אדריכל ומוציא לפועל
של תוכניות לקידומה של המפלגה במישור האדריכלי, קידום שהוא למעשה חלומות
גרנדיוזיים של היטלר, הלוקח את שפאר לביקור בפריז, אותה הוא רואה כדוגמה. בפריז
הוא לועג לשער הניצחון, אותו הוא חושב לקטן מדי, ואת השאנז אליזה הוא רואה כרחוב
הדור, אבל רוצה אחד ארוך, רחב וגדול יותר בברלין. שפאר סבור שאכן מן הראוי שלברלין
יהיו כמה פרויקטים מרשימים, שייטעו יראה בלב המבקרים והכרה בגדולת העם הגרמני.
עד כאן הכל זורם בנעימים עבור שפאר והספר מתאר מנהיג עולה
(היטלר), כזה שיש לו חלומות של גדולה, של זוהר ושל היקף שטרם נראו כמותם. היו כאלה
מנהיגים בעבר והנה עוד אחד גדל. אמנם מהר מאוד מבינים שיש כאן רודן לא קטן, אחד עם
חלומות הזויים, מונולוגים בלתי נסבלים, אבל מה הוא בסך הכל רוצה? שגרמניה תהיה אור
לעולם, רצוי כמובן בלי התנגדות, מתוך הכרה שככה זה והכל יהיה בסדר. במקרה הוא גם
אוהב מאוד את שפאר, בחור אינטליגנטי, לא מהבהמות הסובבות אותו, המתרפסות ומחפשות
שררה וכוח, רצוי עכשיו ומיד. היטלר מזהה בשפאר כאחד שקורץ מחומר אחר, מעניק לו
תפקיד אחר תפקיד, תוכניות גרנדיוזיות קורמות עור וגידים, שפאר מגלה עד מהרה
כשרונות, מלבד אלה הארכיטקטוניים, גם כשרונות ניהול, יכולת לראות את התמונה למלוא
רוחבה ויכולת להוציא תפוקה הולכת וגדלה ממפעלי תעשייה.
אנחנו, כקוראים מן הצד יודעים שהיתה מלחמה, היתה שואה,
העולם הוטל למערכה והנה אדריכלות, בניינים, כבישים, מפעלי תעשיה. רגוע, חביב, כמעט
דיסנילנד. אבל עד 1939 עם כל מה שקורה בגרמניה מסביב, שפאר כלל אינו מודע למה
שקורה מבחינת הצבא, היהודים בפרט והזרים בכלל. הוא מקבל תפקיד אחר תפקיד וכשהמלחמה
פורצת ומתמשכת הוא כבר שר החימוש בפועל, כשלמעשה הוא מתפקד כשר על כלכלי, כשתחת
ידיו מתבצעות עבודות תעשיה רחבות היקף, החימוש גדל הטכנולוגיה מזנקת, התפוקה
בשיאה.
כאן מתגלה המגלומניה של היטלר בשיאה. התרבות הגרמנית חייבת
לשלוט בעולם, שטחים נבלעים אחד אחר השני, שפאר מסייע בטכנולוגיה, בלוגיסטיקה,
בקישור, בייעול, בויסות, בכל מה שמתבקש מכמה שרים, אבל הוא מתפקד כשר אחד מרכזי
ויעיל. הקשר בין היטלר לשפאר מתחיל לראות עליות ומורדות, אבל שפאר לא מתקשה להשיג
עוד ועוד תפקיד ודברים שאיש לא היה מעז לעשות עוברים בסה"כ בצורה חלקה עקב
החיבה העמוקה של היטלר לשר החימוש המשובח שלו.
שפאר, אדם מתנשא במעט, משכיל, אינטליגנטי, מעודן, לא ממש
מתאים לסובבים גסי הרוח בחצר המפלגה הנאצית ובמשרדיו של היטלר. משהו משתנה אצלו
מאדם שבסה"כ רוצה לממש חלום של מנהיג, לבנות כמה בנייני ענק מדהימים, כמה
אנדרטאות, כבישים, מגרשי ספורט וכך הלאה, לאדם שאין לו שובע. בטחונו מתעצם ולמרות
שגרינג, הימלר ורבים ו"טובים" אחרים מנסים למדר אותו, לקחת ממנו כוח
ותפקידים, הוא ממשיך לקבל יותר. כשהחזיתות מתחילות להכות בחזרה וכעת גרמניה נלחמת
במזרח כנגד רוסיה ובמערב כנגד בנות הברית אנגליה-צרפת-ארה"ב היטלר הופך
לזעפן, צעקן, נואם נאומים לא קוהרנטיים והוא מנסה להשליט את רצונותיו גם במחיר של
מאסר ומוות בקרב סובביו. שפאר לא נרתע מכל אלה בתחילה. אלא שלקראת סוף המלחמה
במהלך שנת 44` הדברים משתנים. היטלר הלחוץ הופך לפטרון לא נעים לשפאר, שבינתיים
צבר כוח רב. בשנת 45` כבר היה ברור שהכל אבוד והיטלר מחליט להותיר אדמה חרוכה עבור
המנצחים. שפאר לא מוכן לכך ויוצא כנגד פקודותיו ומציל כבישים, מסילות ברזל, מפעלים
וחיי אדם תוך סיכון עצמו, עד כדי מחשבה להתנקש בהיטלר.
בתום המלחמה נאסרים בכירי השלטון, היטלר כבר מת ושפאר נאסר
עם כולם, מובא למשפט בנירנברג עם כולם וכאן מתחילה השאלה הגדולה מכולם: עד כמה הוא
ידע ועד כמה הוא אחראי. מכאן נגזרת השאלה הלא פחות חשובה, שכנראה לעולם לא נדע את
התשובה, מיהו שפאר האמיתי.
במשפט טען שפאר שהוא כלל לא ידע בגדול על המחנות ועל הרג
המיליונים. היה ברור לו שבמלחמה כמו במלחמה יש גם הרוגים. הוא טען שהוא דווקא היה
בעד עובדים, גם עובדי כפיה, מרוצים, משום שאלה מעלים את התפוקה. סרטים שהוקרנו
במשפט ובהם זוועות המחנות הדהימו את שפאר שכלל לא ציפה למראה עיניו. אבל כמו שנהג
בריחוק מקלגסיו של היטלר, גם עתה נהג בריחוק בעת המשפט ובחר לקחת על עצמו את מלוא
האחריות לפשעי השלטון הנאצי, למעט עניין היהודים, לגביהם טען לאי ידיעה. 20 שנה
נגזרו עליו והוא ישב אותם במלואם בכלא שפנדאו.
הספר נקרא כמו ספר מתח, בהבדל שהסוף ידוע מראש והנבלים גם
הם מפורסמים ומעלליהם ידועים. יואכים פסט כתב באהדה רבה, לעיתים נסחפת, על שפאר.
זה לא מפליא משום ששפאר באמת היה דמות שקל ליפול בשביה. אדם אינטליגנטי, נאה, כזה
המוכן לענות על הכל ובישירות, הוגן וישר. אחד שלא מתחמק מאחריות, גם כשזו אחריות
על זוועות בלתי נתפשות.
לאורך ולרוחב הספר מבקש פסט לעמוד על האניגמה באישיותו רבת
הפנים והסתירות של שפאר. איך זה שאדם ישר והגון, רחב אופקים ואינטליגנטי נופל
בקסמו של אדם הוזה, אכזר, אחד התופס עצמו עם המדינה לבלתי הפרד? לזכותו של שפאר
ייאמר שהוא לא היחיד. לגנותו ייאמר, שחלומות הגדולה שלו תאמו היטב את חלומות
הגדולה של היטלר כשאלו צוירו על הנייר, כשההזיות של היטלר דיברו על שדרות, גנים,
משרדי ממשלה, מוזיאונים וכך הלאה. מדוע שפאר המשיך עם היטלר כשחלומות התרבות
הגרמנית הפכו למלחמה וזו הפכה להשמדת עם? האם שפאר הסתחרר מהכח, התבסם מהשררה,
חיבב את חיבוק הדב של המנהיג, התאהב בטכנולוגיה, בתפוקה, בבניה, בלוגיסטיקה שהוא
יכול לספק למכונת המלחמה? האם היה עיוור או לפחות בעל ראייה סלקטיבית? ככל שהיטלר
הפך למטורף יותר שפאר התחזק בהדרגה וייתכן שהמלחמה נגמרה מהר מדי מבחינת שפאר
והתנגדותו למעשי היטלר עוד יכלו לשחק לידיו ברגע שהיטלר היה יורד מהבמה. אבל
בשאלות היסטוריות אין לשחק בשאלות אם ואולי משום שהעובדות עובדות ואין לשנותן.
התעלומה אכן נשארה תעלומה.
פסט ניסה לפתור את התעלומה. בעיניו שפאר הוא דוגמה לאדם
רצוי בפוליטיקה בכלל ובשררה בפרט. גדולות ונצורות יכול להשיג עם עם מנהיגים כאלה.
למרבה הצער, המצאות היטלר בשטח וניצול היכולות הפנומנאליות של שפאר נתנו תמונה
שונה לגמרי. לא בנייני פאר הושגו כי אם רצח המונים מזוויע. לא ברלין מרכז התרבות
כי אם ברלין מרכז המוות. שפאר היה נאמן מדי, יעיל מדי, מוצלח מדי, וייתכן שהתעורר
קצת מאוחר מדי מהראיה החלקית שלו, מהרצון לרוץ הלאה. יכול להיות שחצי שנה אחורה,
גם זה מעט מדי, וכל התמונה היתה נראית אחרת. איך זה שאדם הנמצא בתוך המשרדים,
בשיחות, בתוכניות, לא שמע ב-1942 על הפתרון הסופי שהוצא והוצע ליהודים?
כאמור, הספר נקרא כספר מתח, המאורעות אמיתיים לגמרי,
מצמררים ומלווים את אחד מעמודי התווך, ממש עמוד מרכזי, בבניין המוות של השלטון
הנאצי הרצחני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה