מה הצפי לספר הזה לאחר קריאת לבד בברלין הקלוש והילדותי?
כנראה לא משהו. אם גם ניקח בחשבון שידיעות ספרים החליטו לעשות מעשה יוצא דופן
וקיצוני ביותר, שלא לומר, חסר תקדים בהיקפו, ולהקדיש 4 עמודים שלמים של הילולים
ללבד בברלין כבר בפתיחת הספר, הרי הציפיות היו נמוכות ביותר, ממש נמוכות מים המלח.
אותם 4 עמודים של הילולים, אם נסתכל בצד החיובי של העניין,
נתנו רשימה מרוכזת של כל אותם אנשים שמעתה הם ברשימת האנשים שלא מבינים דבר וחצי
דבר בספרים. בין אותם אנשים ניתן למנות מבקרת מהארץ ספרים, אחד פובליציסט בהארץ,
אחד שהעניק לעליית הליכוד את המילה "מהפך", אחד שסיפר לנו איך שיר נולד,
אחד דוקטור ואחד פרופסור שתוארם הוענק להם כנראה ע"י אמם, כמה מקומונים
נידחים בארה"ב כמו הלוס אנג'לס טיימז והניו יורקר, סופרת שהואשמה פלגיאט ו...
העסק ברור.
בארצי הזרה לי הוא ספר זכרונות שנכתב תוך ימים אחדים בישיבה
כפויה בבית חולים פסיכיאטרי, שם אושפז פאלאדה כאחד האמצעים של המשטר הנאצי להרחיק
אנשי רוח מהקהילה ולהרחיק את הרוח מאותם אנשים. באותם ימים ובשנים הקודמות לאותה
אשפוז ביתר שאת, פאלאדה היה סופר מפורסם בגרמניה ואף אדם אמיד. את זכרונותיו כתב
כשהוא גר בכפר קטן בצפון גרמניה, הרחק מהבעבוע הרוחש בברלין או בערים מרכזיות
אחרות. כאדם עשיר הוא גם לא נזקק לטובות, לא לצדקה ולא לשום עזרה. מצד שני,
פרסומו, יחד עם הפה הגדול שלו, התנגדותו לנאצים והיותו פילושמי היו לו לרועץ ולא
פעם אחת.
בניגוד ללבד בברלין, הספר הקלוש שניסה לתאר את הקשיים של
זוג בברלין, האוירה הקודרת והחיים שבהם צריך תמיד להיזהר, הספר שלפנינו ישיר יותר,
כתוב היטב, מנוסח באופן אמיץ ובהיר ומביא לפנינו את מגוון ההתנהגויות תחת משטר
אימים, כזה שלא עושה חשבון לא לחיי אדם, לא לכספו ולא למוניטין שלו. אם לאדם אין
לא מוניטין ולא כסף כקליפת השום שווים חייו.
פאלאדה כותב את זכרונותיו באותו מתקן פסיכיאטרי משום שהוא
כנראה חש שלא יאריך ימים והוא צריך להוציא לאור את דעותיו והקורות אותו. ושוב, יש
להביא בחשבון את מגוריו בכפר קטן ומרוחק ממרכז העניינים, את עושרו היחסי ואת
סלבריותו המתמדת. זה כמובן לא מוריד מהקשיים של החיים תחת משטר רצחני ונטול חמלה
כמשטר הנאצי.
ובכל זאת, למרות הכתיבה הבהירה והמעניינת, פאלאדה מתחיל
לחזור על עצמו בתיאור הפה הגדול שלו, הבדיחות שסיפר ושסיפרו לו בגנות המשטר, כאלה
שאוזן מקרית שקלטה את הנעשה גרמה למשלוח האס. אה. (פלוגות הסער הנאציות,שהורכבו
מאלפי בריונים ומובטלים) אליו והתעמתות חוזרת ונשנית עם החולצות החומות (אנשי
האס-אה נודעו גם בכינוי "החולצות החומות"). עושה רושם, שזו היתה התרפיה
של פאלאדה, אותה כתיבה קדחתנית, שנכתבה באותיות מיקרוסקופיות בינות לשורות סיפור
תמים, וזאת למניעת גילוי הכתיבה החתרנית הזו. מאחר והסיפורים חוזרים על עצמם,
למרות שהם כתובים היטב, העניין הובן כבר לאחר מאת העמודים הראשונים והם מובאים מפי
אדם שאינו כאחד האדם. אחרי ככלות הכל, הספר הזה בהחלט ראוי יותר מלבד בברלין, שככל
שהציפיות ממנו גבוהות יותר, העלבון לאינטליגנציה גדול יותר.
ומה בסוף? בסוף אנו שומעים על כמה חלומות של פאלאדה, חלומות
בהם הוא רוצה להעלם במעבה האדמה בבונקר עלום, לנקום באלה שפגעו בו ו... פוף, שם זה
נגמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה