פני הרייך השלישי/יואכים פסט - המלצה חמה

לספר הגעתי בעקבות קריאת הביוגרפיה שכתב יואכים פסט על אלברט שפאר. פסט כתב גם את הספר הזה, לפני שכתב את הביוגרפיה של שפאר.

הקריאה בספר מעניקה את התחושה החזקה כאילו למפלגה הנאצית חברו כמה דמויות שברחו ממחלקה פסיכיאטרית סגורה לחולים מסוכנים במיוחד. הספר בנוי מארבעה חלקים: הראשון עוסק בהיטלר, השני בהמבצעים והטכנאים של השלטון הטוטליטרי, השלישי עוסק בפקידי המשטר הטוטליטרי והרביעי הוא ניסיון סיכום.

מטבע הדברים, היטלר תופס חלק נכבד בהתחלה. דמותו אמנם מצטיירת בבהירות כאדם שסלל דרכו בתבונה, אבל לפעמים יש תחושה חזקה של יותר מזל משכל. היטלר, במקום אחר ובזמן אחר, היה נתפס כאשפה אנושית. אדם ללא כיוון, ללא כישרונות מיוחדים, ללא דרך פרט לדרך אחת מובהקת, סלולה, חד משמעית: דרך השנאה וההתנגדות. היטלר שנא כל דבר שזז, התנגד לכל מה שסבב אותו, רצוי שיהיו אלה גורמים שקל לשנוא: יהודים. את רוב ימי בחרותו העביר במוסד לגברים, מקום ששימש למגורים למי שהיה בעיקר נטול מקורות הכנסה, משפחה ונכסים. במקום זה התבלט בעיקר כאדם עם מצבי רוח משתנים בקיצונות, לרגע שקט ונעלם ולאחר מכן שופע להט של שנאה, נואם ולא מניח לבן שיחו לענות, שפת גוף בוטה ואמונה עיוורת בצדקת דרכו.

משניתנה לו ההזדמנות במלחמת העולם הראשונה ומשנתפס כאדם אמיץ, אחד המוכן להשמיע עקרונותיו ללא חת ואט אט צבר מאמינים, כל השאר היסטוריה. המפלגה הוקמה, היטלר עבר מנאום לנאום, הפסיד קילוגרמים ממשקלו כל יום, עבר מעיר לעיר, צבר עוד ועוד מאמינים שכוחם בשנאתם, שנאה לממשל, למצב הכלכלי הקשה, להסכמים שנכפו על גרמניה ומה לא. כל זה סייע לו להגיע לשלטון בדרך דמוקרטית.

אלא שכאדם, כאמור, היטלר הוא שק של רגשות מנוגדים, אדם לא נוח, בכיין, אחד שחייב את אהבת העם בכל עת, אחד שיכול להתפרץ בזעם אם לא קיבל תשואות מתאימות בנאום, אחד שחייב שימלאו את מוצא פיו, יהיה אשר יהיה. אנשים קמו לפניו ונפלו באותה מידה ובאותה עצמה. היטלר אהב בעוצמה ושנא בעוצמה, שנאה שיכלה להסתיים במוות. אם דבר לא מצא חן בעיניו הוא פשוט נאטם לפניו. שיאו כאדם חברתי היה בנישואי הבזק לאווה בראון, רק כדי להתאבד אתה יחדיו כאדם "נשוי ואוהב".

מיד לאחריו בספר דמותו של גרינג. גם זה מצטייר כאדם שהלם את המחלקה הסגורה. גוץ כבד תנועה, אדם שהעריץ את היטלר ואת האדמה עליה דרך, חובב כוח, חיים טובים, מסעי ציד ושררה. די מהר הוא נותר עם מנעמי השררה, עבר לחיות חיים שכולם פאר והדר, מזון עילי ואמנות. את העבודה השחורה הותיר לצוותו ויחד עם המשך המלחמה פסה חיבתו של היטלר והוא נותר במנעמיו המגוחכים.

גבלס הוא הבא בתור, אדם קטן וגורר רגל. דמות שבכל מקום אחר היתה נקשרת לפקיד קטן, זניח ונלעג. אבל גבלס היה גם אידיאולוג גדול, בניגוד כמעט גמור לגרינג. הוא זה שהביא לעולם את רעיונותיו של היטלר, רעיונות של שנאה ושל התנגדות. במובן הזה הוא עבד ראש בראש עם היטלר, היה נלהג כמותו, אם לא למעלה ממנו. סיפר לכל מי שרצה לשמוע שכשר התעמולה התמקד בהצלחת התעמולה ומעולם לא ראה קשר ממש בית תעמולה לאמת.

בכיוון הפוך לגמרי מופיע על במת ההיסטוריה היידריך, אדם שהשנאה המניעה אותו היא השנאה לעצמו, יותר נכון למוצאו. היידריך הוא כנראה ממוצא יהודי מצד אביו. מאחר והיה גם בעל מראה ארי קלאסי ומהדוגמאות היותר מתאימות ונכונות, האכזריות והעורמה הובילו אותו הלאה ומעלה מהר. היידריך הוא אדם נטול אידיאולוגיות, פרט לרצון העיוור להאדיר את האריות ולהעלים את היהודים בפרט וכל מה שאינו ארי בכלל. מאחר והיה ראש הגסטאפו וראש המשטרה הפלילית, היכולת שלו לרדוף את יריביו היתה קלה והוא עשה זאת כמו רדיפה אחרי היהודים בכלל, העלמתם והשמדתם. את המחיר שילם בפראג שבצ'כיה, כשהמחתרת התנקשה בו בפיגוע שפצע אותו והמיתו שבוע לאחר מכן.

ומכאן לבוס של היידריך, היינריך הימלר. הימלר מגלה לאורך כל הדרך נאמנות עיוורת ומוחלטת לפיהרר שלו. בעברו הוא מנהל חוות תרנגולות שטיפס אט אט במעלה המפלגה. כאדם סתמי לגמרי, משעמם ונטול אמירה אישית, הוא החליט להסתמך בכבדות על נאמנותו לאדם ולאידיאולוגיה. ככזה, הוא היה אדריכל נאמן של מבצעי הוצאה להורג של כמה שיותר יהודים ביעילות. בה בעת, הוא איבד את תיאבונו אם נודע לו שחיות נפגעו על לא עוול בכפן. וכי איזה עוול יכול להיות בכפן? בכל מקרה, הימלר גם נקשר במגעים לתנועות התנגדות ואף חתר למגעים עם בעלות הברית לימי שלום שיבואו לאחר המלחמה. סופו שהתאבד בבליעת גלולת ציאניד כשהוא מנושל מכל תפקיד. מתדמית של פקיד קטן הפך לרוצח גדול וגמר את חייו במוות היאה לו.

מרטין בורמן, הדמות הבאה, הוא דמות לא של שר או בעל תפקיד בכיר אחר, אלא דמות של אדם נטול אידיאולוגיה, כזה השואב את כוחו מהמנהיג אליו הוא נצמד. בורמן הוא אדם המיטיב להיקשר לדמות גדולה אחרת, לינוק מכוחה, מכוח השררה שלה ומהאידיאולוגיה שלה. כשלעצמו, בורמן הוא אך פקיד יעיל. אבל לסכם את דמותו כפקיד זה להמעיט מאחת הדמויות השטניות במשטר הנאצי. ההתחלה היא ככל התחלה אחרת - הצטרפות למפלגה הנאצית, התקרבות למעגל הפנימי, הסרת מתחרים מהדרך עד שהפך למזכיר הרשמי של היטלר. ככזה, הוא עטף את היטלר, לא הניח לאנשים לא רצויים, גם בכירים, להגיע לקרבתו של המנהיג, לא הניח לחומרים מטרידים להטריד את מנוחתו ובתפקיד מזכיר גרידא, לא היה יעיל ממנו למלא פקודות, לנסח פקודות וכמובן לבצע. בורמן היה אדם חשדן, חשדן קיצוני. הוא לא בטח באיש, מינה את אנשי שלומו ואף אחרי צעדיהם עקב וסילק מתחרים עד רצח ללא הנד עפעף. גם הוא, כדמויות אחרות במשטר הנאצי, היה בסה"כ בורגני קטן, עם חלום של בית קטן וגינה ירוקה, שהנסיבות הביאו אותו לקרבת מגה-רוצח והפכוהו לדמות מפחידה לא פחות מהבוס שלו. איך הוא ירד מבימת ההיסטוריה? נעלם כאילו האדמה פצתה פיה ובלעה אותו.

בהמשך מדבר הספר על פקידי הממשל הטוטליטרי. דוגמאות לאנשים כאלה הם אלפרד רוזנברג, האדם שכולו צל להיטלר, חי מהאידיאולוגיה שלו, מפקודותיו, כשבפני עצמו הוא דמות קטנה, נטולת עצמיות בולטת. הוא היה האידיאולוג הבולט, בולט בפרסומים שפרסם, אבל לא בולט כאדם חשוב במעשיה של המפלגה.

דמות גרוטסקית אחרת היא דמותו של יואכים ריבנטרופ, המוכר יותר בתור יואכים פון ריבנטרופ. לדמויות בצמרת הנאצית שלא הגיעו מייחוס של אצולה לא היה ממש קיום. ריבנטרופ מיהר לאמץ את הפון בדרך של נישואים למשפחה עתירת ממון. בתור שר חוץ הוא היה בדיחה לא קטנה, אדם משעמם שדאג למנעמיו שלו ולמקומו בצמרת.

הדמות הבולטת בין כולם היא של שפר, זה שהצליח להתברג לצמרת, להשאר שם, לנסות אפילו להתנקש בחייו של היטלר ולהוותר בחיים. שפר היה אדריכל צעיר כשהצטרף למפלגה בסיועו של גבלס, וגם כשר החימוש הוא היה השר הצעיר. דמותו היתה ונותרה שונה ומרוחקת לכל אורך הדרך. הוא לא הצטרף לחבורת הקלגסים שאפפה ועטפה את היטלר. היתה לו דרך משלו, הוא היה אינטליגנטי, ביצע דברים בקלות, הוציא לפועל תוכניות ענק והיה שותפו לתוכניות הגרנדיוזיות של היטלר.

פסט מנסה לסכם את התקופה, ניסיון שנעשה לפניו ואחריו דרך אלפי ספרים. דבר אחד בולט מניח פסט לפנינו, וזה לגמרי עולה מבין דפי הספר בצורה בולטת וחד משמעית: ההצלחה המדהימה של המשטר הנאצי לעומת מרכיביו השונים: חלקם נוירוטים, רובם פסיכופאתים ומיעוטם הבטל בשישים אינטליגנטים ומצדיקים את התואר של האדם השליט החדש, הארי יפה-הסבר וחריף השכל. התחושה שלי היתה שאכן לא יכול להיות שהשמדה המונית שכזו, כיבוש נרחב שכזה ומגלומניה חסרת גבולות שכזו נבעה מחבורת הנפוחים, העילגים, העולם מאשפתות, חיילים לשעבר נטולי השכלה וכיוון בחיים, אנשים הבנויים על אידיאולוגיה של אדם שטוף שנאה כהיטלר. לפחות בתיאוריה אידיאולוגיה כזו לא יכלה להחזיק מים, אבל במשך שני עשורים הלך כוחה וגדל, אנשים נשטפו בנחשול הגואה הזה, עשרות מיליונים קיפחו חייהם, שטחים נרחבים נכבשו ורק הריקבון, שהיה חייב לבוא במוקדם או במאוחר, מוטט את בניין הקלפים הזה. התהליך אותו מצייר פסט הוא התחלה דרך אדם כריזמטי וקפריזי בה בעת. זה שילוב שיכול להצליח אולי בעסקים, אולי בנישואים ואולי בסתם שותפות כלשהי. אבל אם ניקח גם את הייאוש ממלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה, את מיליוני הכלומניקים שהסתובבו ברחובות, שתו עצמם לדעת בבתי המרזח, בדקו את גמישותו של החוק והמוסר כמעשה של יום יום, נראה שהמרקחה שנרקחה היתה מתכון לאסון. הקמת המפלגה, כזו המבוססת על שנאה והתנגדות, קבלה של חברים מהרמה הנמוכה ביותר והנה דרך המובילה לגיהנום קצרה ובטוחה. צריך גם לקחת בחשבון את חוסר סובלנותו המוחלט לאי-ציות של היטלר והתעטפות באנשים הרוצים רק כוח, פריעת חוק ואכזריות והנה אירופה שרויה במלחמה המרה בתולדותיה.

אבל נקודת השיא בספר היא סיפורו של אחד שנולד עם חלוף המאה ב-1900, כולו רצון בורגני קטן. במלחמת העולם הראשונה היה חייל, לאחר מכן היה חבר בפרייקור, אותן קבוצות חיילים מפוררות ומפורדות, שבאין צבא חיו חיי צבא. אותו אדם העיד על עצמו שידיד אחד לא היה לו בחייו ואף אחיותיו זרות היו לו. אביו שלט בו ביד ברזל וחינך אותו לציות עיוור ומוחלט לכל בעל שררה, כל איש דת ובכלל כל מבוגר, אפילו זה משרת. אותו בחור חביב רצה רק לחיות חיים מסודרים למשעי, רצה חווה קטנה בה יגדל משפחה מאושרת ואכן היה אב לתפארת, אם כי חלום החווה נשמט לו בצו ההיסטוריה. היה זה אדם נטול אגו, שרק רצה לעשות טוב ושיעשו לו טוב כשיהיה לו רע. הוא היה התגלמות הגרמניות ש"סדר חייב להיות". לאחר שסיים את תקופת ההתמחות שלו נשלח להיות מפקד בעצמו ושם אפילו סבל מהריחות והצעקות, אבל בתור ביורוקרט בחסד עליון דאג להגעתן של הרכבות ושאר הפעולות הנדרשות ששולחיו כה היו מרוצים מהן. גבירותי ורבותי, קבלו את הארכי-רוצח הגדול של כל הזמנים, זה שסבר מאוחר יותר שהוא הרי רק מילא פקודות ומה בכלל רוצים ממנו, פקודה זה פקודה וסדר הרי חייב להיות: רודולף האס, מפקד מחנה אושוויץ!