נובלה קצרה זו באה מפיו של יוסף שפירא, דמות אמיתית או
בדויה, המספרת מונולוג אחד ארוך ליצחק בשביס-זינגר על תהליך החזרה בתשובה.
שפירא במוצאו הוא צאצאם של חסידים במזרח אירופה, "בוגר"
השואה, שהכיר את אשתו בוגרת השואה אף היא, נישא לה ושניהם יושבים בארה"ב.
שפירא מצליח בעסקיו, מחזיק פילגש ונסחט על ידה כשבסופו של דבר גם אשתו אינה טומנת
ידה בצלחת.
במונולוג, שאינו נעדר ארסיות, ציניות ולהט, שופך שפירה את
מררתו על החילונות, על המערביות, על הנהיה אחר המודרניזם ועגל הזהב. הוא רואה בכל
הדברים האלה זיוף גדול, כמו גם בנהיה אחר הקומוניזם וסטלין וכל אותן אידיאולוגיות
לרגע השוטפות את ההמונים.
חלק מטיעוניו של אותו שפירא כבר שחוקים עד דק, אבל את המעשה
הוא עשה: המיר את חייו הקודמים כאיש עסקים, בעל ושגלן פעם אחר פעם בחיים של קפוטה
ולימוד גמרא, נישואים ללא בגידה וסיפוק גדול.
הסיפור קצת שבלוני, אבל קשה להניח מהיד את הנובלה הקודחת
הזו. יב"ז טיפוסי למי שאוהב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה