מאנון בא לסגור מעגל שנפתח בספר הקודם –
ז'אן דה פלורט. כאן ועכשיו יאמרו שני דברים: מאנון אינו מחויב קריאה משום שז'אן דה
פלורט טוב בפני עצמו ודי בו. מאנון גם אינו עומד ברמה של הראשון ולמרות שגלום בו
מימד דרמטי, הוא לא כתוב טוב כראשון.
חמש שנים עברו מאז מותו של האב ז'אן.
האם אמה והבת מאנון עברו לגור במערה בלה פלאנטייה עם באטיסטין, שגרה במערה קודם
לכן וסייעה לספק מים לחוותו של ז'אן בבצורת המכרעת. במערה מעיין נצחי וזה מספק את
צרכיהן בנוסף לדיר ולגידולי השדה שלהן. המקום מספיק מרוחק מהכפר לז אומברה, אליו
הגיעו להגשים את חלומו של ז'אן ושם נפסק הכל. אבל המקום לא ממש מרוחק מטיוליו של
איגולין, הבעלים הנוכחי של חוות רומארן, החווה בה שב ו"התגלה" המעיין
המספק חיים לחוות הציפורנים שהקים. איגולין מתאהב במאנון ובינו לבין עצמו הוא רוצה
לשכך את נקיפות מצפונו, להתחתן עמה להעניק לה את עושרו ואת אדמותיו.
שיחה מקרית ששומעת מאנון בת החמש-עשרה
מבהירה לה שיש לא מעט אנשים שידעו על המעיין, שיבש ונעלם פתאום. בהמשך היא מבינה
את הדינמיקה של ייבוש המעיין, דבר שהביא למותו של האב, להורדת ערך החווה ובדיעבד
גם לנטישת המקום. הנקמה בוא תבוא.
הכפרים החקלאיים בכל מקום בעולם נשענים
על מקור מים ואדמה פוריה. כאן המקרה אינו שונה וכל חווה צריכה את המעיין הזמין.
החוות השונות בלז אומברה נשענות על מערכת מעיינות, מערכת המקבלת את מימיה ממקור
אחד, כולל מזרקת המים החופשיים שבלב הכפר.
מאנון מצליחה במקרה לעלות על מקור המים
הראשי במערה חבויה מעין ומרוחקת, לסתום את הולכת המים ולייבש לגמרי את המעיינות
בכפר כולו. הדינמיקה המתפתחת בעקבות הייבוש מובילה להכרה שרבים ידעו מפורשות או
בניחוש מושכל על עניין סתימת מעיין חוות רומארן.
ומה בסוף? בסוף תדעו מה קרה כשתקראו
בעצמכם אם תקחו בחשבון שעדיף לחשוב על מאנון וז'אן דה פלורט כספר אחד, שהרי הוא
בעצם "מי הגבעות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה