הספר עוסק בארבעה שלהם תכונה מיוחדת, ההופכת אותם
אטרקטיביים כליצנים בקרקס. וכאלה הם היו. כל אחד בדרכו שימש את סרן קוהל
"הגדול" כבידור בפני אורחיו הרבים במחנה ההשמדה, בין נשפיה למשרפה, בין
צלצול כוסות המשקה והמזון המשובח לבין ריח המשרפות. סוריאליסטי.
רק כרבע מהספר עוסק במה שהיה באותו מחנה בכלל ובחדרו של סרן
קוהל במיוחד. מכל זה מוזכר ארוע מרכזי אחד, שהוא הגורלי מכולם למחציתו השניה של
הספר. הארוע נוגע לבהמיותם של הגרמנים, שלמרות לבושם המצוחצח והמסודר, מסדריהם
הצבאיים המאורגנים להחריד, מתחת לפני השטח היו אלה בהמות לא מרוסנות במיוחד, לרוב
רצחניות וקטלניות להפליא וכזה היה הארוע המרכזי המסופר בתחילת הספר.
בהמשך מסופר על גורלם של הארבעה, כשבתחילת הדרך נושר אחד
מהם די קרוב לשחרורו ואילו השני נעלם, רק כדי להתגלות ולספר את סיפור נקמתו בארוע
המרכזי שעליו סופר בהתחלה. למרות הכל, הכתיבה המצומצמת של אביגדור, והיא תמיד
מצומצמת, לא חדלה מלחבוט בקרביים.
הספר אינו מדכא במיוחד ולא עצוב. הוא עוסק בעיקר בשאלות
גורל ובשאלות של אמונה, במיוחד בשאלות בהם עסקו רבים מניצולי המחנות, שאלות שכמובן
אין להן מענה הן משום שאלוהים עדיין לא רוצה לענות, או פשוט אינו קיים כדי לתת
מענה הולם לאכזריות שיש בעולם, לשבריריות החיים ולחוסר המשמעות המשעותי שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה