זהו הראשון בסדרת "מיכאל
אוחיון", בסדרת הספרות הבלשית של בתיה גור.
כפי שמשתמע משם הספר, הרצח מתרחש בשבת
בבוקר, בהיכלה של הפסיכואנליזה, אי שם במוסד מכובד המכשיר פסיכואנליטיקאים לפי
דרכו של פרויד בירושלים. הנרצחת היא אווה ניידורף, אחת מוותיקות המכון, העומדת
להגיש הרצאה בשבת בבוקר. שלמה גולד מגלה את גופתה בשבת, קצת לפני ההרצאה, לאחר
שהתנדב להכין את התקרובת והכסאות לקראת ההרצאה.
החומרים מהם רקחה בתיה גור את העלילה
מבטיחים: מכון של פסיכואנליטיקאים מרוחקים ומתנשאים, רובם ככולם מהאליטה האשכנזית
בארץ, לעומתם החוקר אוחיון, איש משטרה בלתי שגרתי, אחד שכבר יש לו תואר שני בחיקו,
איש היודע להקשיב ולהתחבב על סובביו.
הנרצחת, כאמור, היא מבכירות המכון, אחת
שהרצאתה מעוררת בעתה בלב הרוצח וזה יורה בה באקדח שגנב.
החקירה מתנהלת כמובן סביב עמיתיה
ומכריה, כשלרוע המזל רשימת מטופליה נגנבת וכך גם ההרצאה אותה עמדה לשאת בבוקר יום
השבת לפני עשרות מוזמנים.
למרות החומרים המרשימים לכאורה, המכון
כמעט ואינו מוזכר בספר, רשימת החשודים מהמכון מתמקדת באחד ג´ו לינדר ובעוד אחת
עדנה סילבר. האקדח מתגלה פתאום ואז החקירה עוברת לזה שרכש אותו.
אוחיון עצמו אינו מתגלה כאדם שיש בו את
השונה והמיוחד, זה הפותר תעלומות כשהוא נוהג בפיז´ו ישנה ולבוש מעיל גשם מהוה. הוא
גם אינו רוכב על סוסים ועל מחשבים וסלולרים הס מלדבר ב-1983.
התעלומה מתגלה אט-אט בדרך של מודיעין
משטרתי מייגע, חוקי אתיקה פרוצים מובילים לאשם ובסופו של דבר המתח מתפוגג לכדי
סתמיות מעצבנת.
אז למה הספר מומלץ בכל זאת? כי הוא כתוב
כאילו בתיה גור חייתה בעולם הפסיכואנליטיקאי והיא מבינה את שפתם, כאילו כתיבת
בלשים היתה מאז ומתמיד לחם חוקה ובגדול הספר אינו מעליב את האינטליגנציה.
קריאה נעימה למרות שאינה מרשימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה