אידיוט/פ. מ. דוסטוייבסקי - אי המלצה

החלק הראשון של הספר (חציו של הכרך הראשון) מציג בפנינו את הנסיך מישקין, בחור בן 26, חולה אפילפסיה, השב לרוסיה, לפטרבורג ליתר דיוק, לאחר תקופת החלמה בשוויץ. ברכבת הוא פוגש את פרפיון רוגוז'ין הסוחר העשיר, המספר לו על האפשרות שהוא עומד להינשא לנסטסיה פיליפובנה. הנסיך מספר לו שהוא שב לפטרבורג כדי לפגוש קרובת משפחה רחוקה שלו, היחידה שנותרה לו. קרובה זו היא הגנרלית (אשת הגנרל, שדרגתו היא של פקיד בכיר מאוד ולאו דווקא איש צבא) אליה רוצה הנסיך להתוודע. הנסיך מגיע אל בעלה הגנרל, הלה שואל אם הנסיך בעל אמצעים לגור ולהתקיים במקום ומשהו מגלה שאין הדבר כך, הוא בוחן את הנסיך ומנסה למצוא לו משרה.

הנסיך פוגש את הגנרלית, פוגש במשרדו גם את בנו של הגנרל, המתחרה גם הוא על לבה של נסטסיה פיליפובנה ומבין שבאותו לילה ייגזר גורלם של שניהם לגבי מי נסטסיה פיליפובנה תעדיף לבחור כבעלה.

במהלך של פחות מ-24 שעות מספיק הנסיך מישקין להגיע גם הוא באותו לילה להגיע לביתה עם שני המתחרים האחרים, להיוודע שם שהוא יורש של סוחר עתיר ממון, להבחר ע"י נסטסיה פיליפובנה כבעל המועדף עליה על פני בן הגנרל גאניה ועל פני איש העסקים רוגוזי'ן. בסופו של דבר אין חתונה, הנסיך נעלם למוסקבה לקבל את הירושה והבלגן גדול.

כבר מהתחלה בורלסקאית זו ניתן להבחין בתפרים הגסים של העלילה, תפרים שאינם מעניקים לקורא לא עונג, לא אמון ולא היגיון ספרותי כלשהו. גם הקריאה אין בה מן העונג וההמשך לחלקו השני של הכרך הראשון רק מביאנו לעוד מהמרקחה שבחלק הראשון, לעוד תפרים גסים וביזאריים ולעוד שעמום אחד גדול.

בחלק השני אנו פוגשים את הנסיך החוזר ממוסקבה. מתברר שירושתו גדולה, אבל לא ממש עתירת הון. הנסיך ממשיך להיות לבוש באופן נטול טעם וחן, אם כי עתה בגדיו חדישים. בשיבתו אל פטרבורג הוא מבקש לבקר שוב אצל הגנרל יפאנצ'ין ואצל נסטסיה פיליפובנה. אבל באמצע הוא קורבן להתקף אפילפטי, כשההחלמה מההתקף נעשית אצל לבדייב, פקיד זוטר כלשהו, ממכריו של רוגוז'ין ובעליו של בית נופש. לבדייב (הפקיד הזוטר) לא מתיר לאיש להתקרב את הנסיך, החולה כביכול. כל מעשיו של הנסיך הם אך לשם גרימת טוב, אין ולו גרם של רוע וערמומיות במעשיו. זה גורם למשיכתם של עוד מבקרים לביתו של לבדייב, המתנהג כעבד נרצע וכאסקופה נדרסת.

ופתאום! בום, טראח (לא, לא, הבלון לא התפוצץ), פצצה מוטלת בדמות חמישיית בני תשחורת הפורצים אל מגוריו של לבדייב ולחדרו של הנסיך. פתאום יש ילד נוסף המבקש להיאבק על הירושה בה זכה הנסיך ופתאום אמינותו של הנסיך מוטלת בספק. החדר כמרקחה עד שגאניה מציל את המצב. אלא שתמימותו של הנסיך אינה נפגמת ולא סתם זכה לגינוי אידיוט.

בסופו של החלק השני בכרך הראשון יש עוד ועוד ארועים קטנים, המעמידים באור מגוחך את כל הקורה ולא מוסיפים לא לעונג ולא להיגיון ההשתלשלות.

בחלק הראשון בכרך השני אנו מוצאים את הנסיך במצב רוח הנע בין זחיחות דעת לדכדוך. רבים רואים מצבי רוח אלה סימן אמיתי לכינוי שדבק מדי פעם בנסיך - אידיוט. לא תמיד עונה הנסיך מישקין לעניין. לרוב הוא מראה דמות של אדם תמים בצורה שאפילו אם יש בה חן, הרי היא גם הזויה משהו. אנשים מתקרבים לנסיך ומחפשים א חברתו כשהם מצהירים כי הנסיך אינו מחפש רע, לא עושה רע ולא הולך רכיל.

מיד לאחר התחלת הכרך השני הנסיך חוגג יום הולדת. אנשים מתקבצים בגזוזטרת הבית בו מתגורר הנסיך, חושבים שימצאו מסיבה, מתאספים כדי לדון על עניינים ברומו של עולם, מתווכחים תוך כדי שתיה וכל זאת לכאורה במסיבת יום הולדת. ברור שהנסיך אינו מגלה יכולת אינטלקטואלית של ממש, אפילו קוהרנטיות אינה תכונה בה הוא יכול להתברך. כל הסצינה בכללותה תמוהה, אם כי לא חורגת מכל המגחכת* בכללותה.

בחלק הראשון שבכרך השני אנו פוגשים שוב את איפוליט, אחת הדמויות שפגשנו כבר בחלק השני שבכרך הראשון. איפוליט זה הוא בנה של הפילגש של הגנרל איוולגין, הגנרל הראשון בסיפור. איפוליט זה חלה בשחפת, מופיע כאן במסיבת יום ההולדת של הנסיך ובוחר להקריא בפני כולם חיבור ארוך על האופן בו נודע לו על מחלתו, על התמודדותו עם המחלה, עם עוד כמה וכמה עניינים כמו הרצון לעזור לאחרים ולבסוף, לאחר הקראת הנאום ההזוי, להוציא אקדח ו...

בחלק השני של כרך ב' אנו פוגשים שוב בגנרל יפאנצ'ין, הנמצא בסערת רוחות, מחליט לעזוב את ביתו של לבדייב, הפקיד הזוטר, המקום בו מתגורר זמנית גם הנסיך. לא ברור כלל וכלל מדוע גנרל, שיש לו בית משלו, צריך להתגורר אצל פקיד זוטר ועוד לעשות רעש גדול ברגע שהוא מחליט לעזוב ולהודיע על כך לנסיך.

בדרך יש כמעט נישואין, הרבה מהומה על לא מאומה.

אבל הסוף, הו הסוף. בסופו של דבר הקשרים הפרומים נקשרים וגם נפרמים סופית. נסטסיה פיליפובנה נכנסת שוב לתמונה (שכחתם מי היא? זו שבעטיה כל המהומה, כל הגברים בעלי הלב השבור) ושוב נוצר קשר בינה לבין האידיוט, קשר שמתחיל בהצעת נישואין של ממש, הכנות של ממש ושנגמר בנשימה עצורה, תרתי משמע, ודמעות. דמעות של ממש.

אז מה יש לנו כאן? אם מדובר במִגְחֶכֶת* (בורלסקה, פרודיה, חידוש של כותב שורות אלה) על החברה הרוסית, הרי זה בדר"כ מה שנעשה בספרות הרוסית: גיחוך על משהו. מייגע. אם מנסים לעצב דמויות מרתקות, הרי מה שדוסטוייבסקי הצליח לעשות זה להעמיד שורה של דמויות נלעגות, כשהנסיך מישקין עצמו הוא דמות נאיבית עד אין קץ, אחד שלא יודע רוע (אם כי הוא כן וזאת בעברו בשוויץ) ואחד שלא יודע לקבל דברים נפתלים ורואה את בני האדם כמות שהם, על כל נלעגותם, מאווייהם וחולשותיהם. עקב יכולת ראיה מופלאה זו, הנסיך מצליח לראות דברים שאחרים מנסים להסתיר, דבר המעורר פליאה אצל האחרים והם בכלל מתפלאים שמישהו בכלל ראה בו אידיוט. מרתק? ממש לא. בכל זאת, מדובר בסיפור פשוט לגמרי, עשוי מחלקים שנתפרו מחתיכות בד, שאין ביניהן ממש התאמה. בעוד שדמותו של הנסיך כולה תום ואהבת האדם, הדמויות מסביב משרתות היטב את המִגְחֶכֶת והן נלעגות עד כדי קיצונות.

נדמה שקיצונות הדמויות מצריכה סוג של סמי הרגעה חזקים למדי. הדמויות כולן על הקצה, מופרכות, פנויות לגמרי למעשי איוולת. אסור כמובן לשכוח את אינסוף השמות, נטיות השם השונות, הכניסה והיציאה של דמויות משום סיבה עלומה וכך הלאה. רוצים לסבול? רוצו לקרוא את המִפְרֶכֶת הגדולה הזו.