מאדאם בובארי/גוסטב פלובר - המלצה מסויימת

פלובר כותב יפה, מגיש לקורא סיפור סדור ובנוי היטב. למרות זאת, גם כאן וגם בחינוך הסנטימנטלי, ספר אחר שלו, הכתיבה אינה תופסת נפח רגשי רב אצל הקורא. יש תחושה של כתיבת יתר, של רצון להרשים, לדייק, לתפוס את המילה הנכונה.

מאדאם בובארי הוא קלאסיקה שלפיה נעשו כבר סרטים אחדים. לא בכדי. סיפורי אהבה גדולים, בעיקר אלה עם סוף טרגי, מבקשים להפוך עצמם לאמנות גדולה בסיפורת, בסרטים, בשירה.

אֶמה בובארי חונכה במנזר, עניין שגור אצל נערות באותה תקופה של אמצע המאה התשע עשרה. למרות חינוך זה, קריאת רומנים רומנטיים מביאים אותה לחלום חלומות של גדולה, טרקלינים נוצצים, מוזיקה סוחפת, אהבות גדלות וגברים כובשים. סטנדרטי למדי אם יש כסף, מעמד, סביבה נכונה ושידוך מוצלח. כל אלה נעדרים אחד לאחד מכל מה שאמה בובארי חשבה שיהיה לה. כבתו של איכר היא לא במעמד הנכון, לא בעלת הכסף הנכון ורק שידוך לרופא יכול אולי לשנות משהו.

שארל בובארי חונך אף הוא במנזר, התבלט בלטינית, למד רפואה וההתחלה מבטיחה. לאחר מות אשתו, "זכייה" באמה בובארי היפה היתה בבחינת נס כמעט עבורו. הוא היה מאושר בתכלית ואהב אותה עד הסוף. היא לא אהבה אותו.

כאן מתחילה הטרגדיה. כאן גם המקום לומר שאמה צדקה ברוב רצונותיה ומשום כך לא היתה ברירה אחרת למעשיה. בתור אשתו של אדם משעמם למדי, ישר כמו סרגל, רופא כפרי פשוט ונטול עתיד, המרירות מצטברת עד מהרה. אֶמה לא חושבת בתחילה לבגוד, אף לא חושבת במושגים כאלה. אבל יש אשה, יש גבר מושך יותר מהבעל, לאון, יש ביקור של הגבר כאורח הבית והכל תמים, מקובל ונעים.

מאוחר יותר יש גם גבר אחר, רודולף, יש אהבה, יש תוכניות בריחה משותפות, אבל זה לא מתממש ואז יש חזרה לגבר הראשון.

בדרך הכל מתארך, מתחיל לתפוס תאוצה גדולה, יש דרמה, הכינורות משתוללים ברקע, אבל הנפח הרגשי גדל אך במעט. זה נגמר טרגי, איך לא?

כאמור, פלובר יודע לכתוב וכמו שאמרתי בביקורת על החינוך הסנטימנטלי שלו, זולא כותב יותר טוב, בעוצמה גדולה יותר ובנפח רגשי ניכר יותר.

ואיך ההמלצה? מסויימת.