בהבית הקפה של הנעורים האבודים/פטריק מודיאנו - חצי המלצה

שתי נובלות מכיל הספר הזה, הראשונה היא בבית הקפה של הנעורים האבודים. נובלה זו, כשאר כתביו, עוסקת באנשים שלא ברור מאין באו, לאן הם הולכים, מה מניע אותם ולמה. מי שמכיר את קורות חייו של מודיאנו, בודאי ימצא כאן הדים לכתיבתו.

מספר דוברים יש בנובלה זו, המתרכזת בפריז בכלל, ובבית הקפה לה קונדה בפרט. יש הבוחרים לתת לעצמם תואר וקריירה המומצאים לצורך החבורה הקבועה של בית הקפה, ויש שהחבורה הקבועה נותנת להם שם ותואר. רוב הקבועים אינם מגלים לרוב מיהם ואף ניסיונו של אחד מהם לתעד את כל יושבי בתי הקפה בשם ופרטים נוספים, לא תמיד צולח.

למרות שאין סיפור ועלילה מקובלים, הנובלה הזו מרתקת בתלישות של גיבוריה, במה שמצמיד אותם אחד לשני וקובע את יחסיהם. יש דואליות מוזרה אצל מודיאנו, לא נטולת חן. מצד אחד, הגיבורים תלושים לגמרי ממקום ומהיסטוריה אישית. מצד שני, מודיאנו מתעקש על פירוט המסלולים בהם הם נעים בפריז, על כתובות מדוייקות ומראי מקום מפורטים. כאילו אומר, שגם לנוודים עירוניים שכאלה יש לפעמים חוף ונמל ועוגן, גם אם זמני.

אני חייב לומר שכקורא אני שבוי בקסם הזה של עירוניות פריזאית, כתובות ותחנות מטרו מוכרות. כנראה שצריך עיר כזו ואנשים כאלה והקסם כבר עושה את שלו.

הנובלה השניה היא עשבי לילה. גם נובלה זו עוסקת באנשים תלושים, אבל היא מדגישה את הדואליות של מודיאנו. מצד אחד, מודיאנו מהלך קסם על קוראיו בנובלה כמו זו שהוצגה למעלה. מצד שני, כשקוראים נובלה כמו עשבי לילה, בה שמות אנשים נכנסים ויוצאים, כתובות מודגשות תדיר, וכל העסק לא ממש הולך ואף חורק, הקוראים נרתעים ומחליטים שדי להם. חבל. מודיאנו יודע לכתוב אותה כתיבה תלושה, הנסמכת על עיר קסומה ולעיתים מנוכרת, על אנשים המחפשים עוגן ולפעמים מוצאים, לרוב לא, ובכלל על החיים בלי משל, בלי זוהר ובלי תהילה.

אם כבר קוראים בשתי הנובלות, הצדקת הקניה נופלת על הראשונה ומצדיקה את תואר הסופר האהוב. בביקורות שונות מביאים גם את ספרו של מודיאנו "מה קרה לדורה ברודר" כדוגמה לספר טוב. גם את הספר הזה לא אהבתי משום אזכור בלתי פוסק של כתובות ומקומות, ללא כיוון וללא טעם. אם כבר, אז את וילה נוגה.