נתחיל בצד השלילה: כמו טומי לפיד בחייו הספר אינו נטול
התלהמות, שביעות רצון עצמית הגואה מעבר לגודלו האמיתי של נושאה, חשיבות עצמית בלתי
נדלית ותחושה שהדובר יודע טוב מאחרים מה טוב, הרי יש שיוסיפו בציניות שזה בעצם ספר
גימיק - כתיבת ספר זיכרונות לאחר מות נושא הזיכרונות עצמו. אפשר להוסיף גם קצת
התפזרות וגם ירי לכל כיוון במטרה לפגוע במטרות נעות מהירות. אבל זה טומי לטוב וקצת
לרע וזה מה שעשה אותו כזה צבעוני, ובואו נודה על האמת, גם משך אותנו להתענג על
הארס ששפע מפיו.
אחרי שצד השלילה יצא לאור נחזור לעניין לשמו התכנסנו: אפשר
לומר כבר עכשיו כי מדובר בכתיבה עניינית, מרתקת, כזו הנשמעת בדיוק כמו זו היוצאת
מפיו של טומי המתלהם מפופוליטיקה, הנואם בכנסת או המתראיין מעל כל במה אפשרית
בשפתו הדשנה ובעלת יותר משמץ מבטא הונגרי קסום.
הסיפור מתחיל כמובן ביום בו לקחו את אביו של טומי הצעיר
למקום ממנו לא חוזרים. המקום הזה לא היה כל כך ברור, התקווה שיחזור נשארה זמן מה
ולבסוף היה ברור שזהו, טומי נשאר עם אמו היפהפייה המפונקת והמנומנמת, שקמה לפתע
ועמדה מול העולם להציל את הגור שלה. משניצלו הם נותרו אחרי ההריסות בנובי סאד
ובסופו של דבר הותר להם לצאת מיוגוסלביה בן לילה באניה שתוביל לאן שתוביל. היא
הובילה לישראל.
לישראל מגיע טומי כשהוא בן 17 פחות יום. הוא מחליט להתגייס
לצבא ופוצח, בשל גילו הצעיר, בקריירה של חשמלאי רכב ומתוודע לזיתי מאכל, אותם לא
ראה מעולם. לאחר השחרור מתחילים חיים השזורים בהיסטוריה של המדינה. טומי הצעיר
החצוף רוצה להיות עיתונאי ולכן הוא מציע עצמו לעבודה בעיתון ההונגרי אויקלט, שם
הוא מתוודע גם לאפרים קישון וגם לישראל קסטנר. בהמשך הוא עובר למעריב, לומד
משפטים, ממלא תפקידים בכירים במעריב, נקשר למקסוול ולעסקים, מופיע בטלוויזיה, נקרא
להציל את מפלגת שינוי ומסיים תפקידו שם עם 15 מנדטים ואז מוצע עצמו זקן מובטל,
המתבקש שוב להופיע במועצת החכמים עם דן מרגלית, לכתוב למעריב ולשדר את תוכנית
הרדיו המפורסמת שלו.
כל התפקידים הללו וכל מסכת החיים הגדושה הזו מסופרים בהומור
עוקצני, בלשון מפולפלת, בכיסוח חסר רחמים של יריבים מהעבר, בין אם אלה פוליטיים,
מעולם העיתונות או בכל תחנה אחרת בחיים. טומי (יאיר) מלא מעצמו ומרשה לעצמו לאחר
מותו לבוא בחשבון נוקב עם כל מי שדרכו דרך אמונה (באלוהים) היא, כל מי שלא סייע
להתפתחותה של המדינה, שדרכו אינה דרך הנאורות (האירופאית, המשכילה, יש לציין).
טומי אהב את החיים, את האכילה, הכתיבה, הויכוח הטוב. אהב
אנשים אינטליגנטיים וחברים נאמנים. הוא אהב והעריך את אשתו והודה שהיא הכותבת
הטובה משניהם, היה מוקף במשפחה אוהבת ובכלל, קל לקנא באדם כזה.
ההישג של יאיר ענק. לרגע לא מרגישים שלא טומי הוא זה המדבר.
המבטא ההונגרי יחד עם הלשון הבלועה פורצים מכל דף ודף. זה לא שחייו היו רק שיאים:
בתו נהרגה בתאונה, פה ושם היו זמנים של בטלה, אבל יאיר-טומי מיטיב לתאר בפנינו אדם
שאהב את החיים ואלה אהבו אותו.
412 עמודים נבלעים בקלות. הספר נקרא בשקיקה. אין רגע דל
ואין נפילת מתח. אירוע רודף אירוע, חשבונות נפתחים ונסגרים, השמות הכי מפורסמים
במדינה מתוארים כידידים, ידידי נפש או מתחרים ואף אויבים מרים. אין ממש משהו
באמצע. בספר קטעים משעשעים רבים ובמיוחד אחד, המתאר את טובי המבקש להגיע הביתה
ביום חם אחד מהיכנשהו במונית. הוא נכנס למונית ומבקש מהנהג להסיעו לכתובתו. הלה
מסיעו. משמגיעים הביתה טומי שואל למחיר. הנהג אומר שזו אינה מונית, הוא אינו נהג
מונית ולכן לא ייקח כסף. "אז למה הסעת אותי?" מתפלא טומי. "פחדתי שתצעק
עלי אם לא אקח אותך," מודה הנהג.
בסופו של יום אנו עדים למעין אוטוביוגרפיה הכתובה בשנינות,
בהומור ואף נוגע ללב לא מעט, מפיו של אדם מת. הפרק האחרון, הקצר, העוסק בגילוי
הסרטן, בטיפול החדשני שנכשל, בסירוב לקבל טיפול מאריך חיים מיותר, מותיר את הקורא,
אותי, עם דמעות חונקות עד שהן כבר זורמות מעצמן.
נותר רק לברר האם ההתחשבנות היא זו של טומי עם יריביו, או
שבנו מצא הזדמנות ומדבר בשמו של אביו כדי לסגור חשבונות נוקבים ודי משעשעים.
ספר מופלא, כבר אמרתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה