"כמה רחוק את מוכנה ללכת" עוסק באשה הרוצה ילד. החלוקה
פשוטה מאוד: יש כאלה הרוצות ילד וזה בא בקלות, יש כאלה שאינן רוצות וזה בא במקרה
ובקלות ויש כאלה הנאבקות שנים להולדת ילד וזה בא קשה מאוד. מאז החידוש בטיפולי
הפוריות המאבק ארוך ומר מתמיד, אבל עם הצלחות לא מעטות. לעתים המחיר כבד מאוד, אבל
התמורה כבירה.
הספר הוא לכאורה ספר נשים, בעיקר נשים העוברות טיפולי
פוריות. אפשר למשוך כתף ולקרוא לזה ספר נישה. ייאמר כאן ועכשיו, הספר מתגמל וראוי
להקרא ע"י כל מי שאוהב ספר כתוב היטב.
הגיבורה נטולת השם היא בת 30. לה ולבעלה משרות טובות, חיים
נוחים, הזוגיות שלהם טובה ופורחת, רק שילד אין. חסרונו של ילד בחברה הישראלית הוא
כמעט אות קלון, בטח אם הבעל הוא ממשפחה דתית וגם לאשה רקע דתי מסוים. אבל הזוג הזה
חילוני, פתוח, מתקדם ובמרוץ לקראת ילד יש גם רצון לפנות לערוץ האימוץ כדי ללכת על בטוח.
ערוץ האימוץ מציע אימוץ מהיר יותר אם ההורים מוכנים לשקול לאמץ ילד השונה מהם,
למשל אימוץ ילד ממוצא הורים אתיופי. הרעיון להאיץ את האימוץ מוצא חן בעיני הזוג,
אבל מתקבל בהסתייגויות גדולות מאוד.
אם עד עכשיו התקבל הרושם שמדובר בספר דידקטי, ממנו יכולים
ללמוד בעיקר אלה המבקשים לפנות לטיפולי פוריות ואימוץ, הרושם הזה לא לגמרי נכון.
מדובר במקרה הפרטי וניסיונה הפרטי של הגיבורה ובן זוגה. עכשיו דמיינו לכם את המיני
סדרה בטלוויזיה, את יעל שרוני בתפקיד הגיבורה ואת אורי פפר בתפקיד בעלה ומכאן
נמשיך.
טיפולי פוריות נתנו תקווה גדולה לזוגות המתקשים בהבאת
ילדים. ישראל כנראה מובילה בתחום. ההצלחות רבות ועם הצלחה לא מתווכחים, בעיקר אלה
השותפים להצלחה. אלא שכרגיל בחיים, הדרך לגן עדן רצופה במשוכות גבוהות ולפעמים
קשות למעבר. צריך הרבה נחישות, כסף, עמידות בקשיים, אורך רוח ופיתוח עור פיל כדי
לעמוד בקושי הזה. עושה רושם, שאין ולו פינה אחת שהגיבורה נטולת השם, נקרא לה נעמה,
שכחה לתאר באור ציני והומוריסטי. הכל יש בספר הזה: הורים נאורים המתגלים כחשוכים,
בעיקר אביה של נעמה, ביורוקרטיה נטולת רחמים של קופות החולים, קווי טלפון, שכלל
שהם רבים יותר, כך התקשורת לקויה יותר. כרגיל, כסף יכול לסייע ברופאים פרטיים, אם
כי אלה דווקא נזנחו בשיא התהליך. בהמשך מצטרפות חברות ו"חברות", אלה גם
אלה מתגלות ככאלה וכאלה ברגעים הקריטיים.
החברה האמתית, יעל לבנטל במיני סדרה, מתגלה דווקא כמעצבנת
מכולן, אבל היא אמתית, ללא מרכאות, ללא זיופים ומבינה כמובן הכי טוב כמה קשה הדרך
לחיוכו של פעוט. גם המשפחה המורחבת, אחים ואחיות, גיסים, דודים ודודות לא תמיד
נותנים כתף, הקלישאות עפות בכל כיוון וה"רגישות" הישראלית מתגלה במיטבה.
שוב ושוב אני מוצא עצמי מהנהן, מחייך ומשתאה איך הצליחה ברנע-גולדברג להביא לפנינו
כל פינה, מוארת כחשוכה, כולל מתכון לרוטב לסלט, בלי ליפול לקלישאות משל עצמה,
לרחמים עצמיים מיותרים ולמרה שחורה ומדכאת. הספר כתוב היטב, משעשע לרוב, סרקסטי
וציני עד בלי די. אחרי שגומרים לקרוא את הספר מבינים עד כמה תהליך טיפולי ההפריה והאימוץ
רחוקים מלהיות עניין פרטי של בני זוג, גם אם ננטרל לרגע את המשפחה, השכנים
והחברים.
הספר הזה הוא כמעט ספר חובה לכל מי שרוצים ילד ומתקשים. אני
אומר כמעט משום שאני לא רוצה למנוע מסתם קוראים "תמימים" את הספר
המקסים, המחוייך, הציני, הזורם והבכלל משובח הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה