אלבר כהן, יליד קורפו 1895, בא בחשבון עם שונאיו, שונאי
היהודים באשר הם, וכל זאת במקרה שקרהו בהיותו בן 10, ביום הולדתו ממש.
בהיותו בן חמש הגיעה משפחתו למרסי. בהיותו בן 10 יצא אלבר
הקטן מבית הספר והנה במורד הרחוב התקהלות קטנה. אלבר נשבע לעצמו ליהנות מכל עניין
היכול לשמחו ואולי בהתקהלות קטנה זו יש מן המשמח. ואכן, רוכל עומד שם, בלונדי עם
זקן קטנטן נאה, ובעודו מדבר צרפתית משובחת הוא משבח את מרכולתו – מקל פלאים המסיר
כל כתם. לבו של אלבר הקטן יוצא אל הרוכל. הוא מתלהב יחד עם הרוכל וגומר אומר לקנות
שלושה מקלות פלא כאלה עבור אמו. בעודו מתקרב אל הרוכל, ועל פניו חיוך של התלהבות
וחדווה, הוא זוכה למענה ארסי ובלתי צפוי מצד הרוכל, מענה הממוטט באחת את עולמו של
אלבר הקטן: "אתה שם, בוא הנה, אתה יהודון, מה? ...אתה יהודי מלוכלך, על
הפרצוף שלך אני רואה את זה, אתה לא אוכל חזיר, הרי אצלכם לא אוכלים חזירים, אתה קמצן,
על הפרצוף שלך אני רואה את זה, ...אבא שלך בטח בעסקי הכספים הבינלאומיים, באת
לגזול את לחמם של הצרפתים, גבירותי ורבותי, אני מציג בפניכם בזה חבר של דרייפוס,
ז`יד קטן וגזעי מכת החתוכים, מקוצר במקום הנכון, על אחריותי...".
אלבר הקטן מתרחק בחיוך מתנצל מהרוכל, אינו מבין מהיכן ניתכה
עליו מכה כבדה ובלתי צפויה זו. אט אט הוא מתרחק ומבקש להחבא. במונולוג ארוך, הנמשך
על פני שארית הספר, מביא בפנינו אלבר כהן את פליאתו של ילד בן 10, שאינו מבין את
שנאת הגויים, האנטישמיות בת אלפי השנים. הוא בוחר להסתגר בשירותים בתחנת הרכבת ולבכות,
להסתובב ברחוב ולבהות בדמות הבזויה הנשקפת מחלונות הראווה, להיכנס לכנסיה ולבקש
רחמים מאל הנוצרים, לבקש מוות מהיר מאביו בשחיטה.
הוא סבור, במוח של ילד בן 10, שאהבת אדם עדיפה בהרבה משנאה,
אבל במוח של זקן הכותב דברים אלה הוא כבר יודע שאנשים בעצם אוהבים רק כוח וכוח
מביא בסופו של דבר רק מוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה