צרפת מתגאה בהיותה מדינת החירות, האחווה
והשוויון. ככה למדנו בשיעורי ההיסטוריה וכך רוצה צרפת שנאמין. אבל הצהרות לחוד
ומחשבות פרטיות לחוד.
המספר הוא ביוגרף. באחת הבדיקות שהוא
עורך בנוגע לעברו של דזירה סימון, סופר מפורסם שהואשם כאילו היה בעל עבר יהודי תחת
הכיבוש הנאצי, מתגלים דברים מסמרי שיער. פתאום תשומת הלב מוסטת מהסופר המפורסם
לעניין פרטי של הביוגרף החוקר. מה שמתגלים אלה מכתבי הלשנה בכמויות מעוררות פלצות,
מכתבים המבקשים לפגוע ביהודים בכלל, ומכתב מסוים המבקש לפגוע, ואף פוגע, בקרובי
משפחתו של המספר הביוגרף.
אחד מקרובי המשפחה שרד מהמחנות, חזר
וקיבל בחזרה את עסק הפרוות המשפחתי. בנו ממשיך את דרכו. המספר נפגש עם הבן, מספר
לו מה מצא ומבקש לדעת אם שם מסוים, שם של כותבת מכתב ההלשנה, מדבר אליו. מדבר גם
מדבר, עונה הבן. הרי זו לקוחה ותיקה שלנו.
כאן מתחיל מחול שדים. הזמן הוא שנות
התשעים בפריז, המלשינה עדיין חיה והביוגרף מבקש לבוא עמה בחשבון לגבי עברה. כמו
שהלאומי והפרטי בצרפת אינם מתיישבים תמיד בתואם מוחלט, גם העניינים כאן אינם
פשוטים.
אסולין רקח בנובלה שלפנינו עולם ומלואו.
זהו הרומן הראשון שלו והוא מבקש לבוא בחשבון עם תקופה אפלה במיוחד בדברי ימי צרפת,
תקופת שיתוף הפעולה עם הכיבוש הנאצי, הסגרת יהודים שחיו עמם בשכנות, שהיו ידידיהם,
שכניהם, שבאו עמם בקשרי מסחר פורחים ופתאום כלום.
המספר אכן מתעמת עם המלשינה, אבל מה
שיוצא הוא כלל לא מה שתוכנן. כתוב היטב ומרתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה