והרי הציטוטים ועיקרם תחילה:
עמוד 21: "... שמטבעי אני אדם שאוהב להיות בגפו. בעצם,
אם לדבר ביתר דיוק, אני מטבעי אדם שאינו סובל כל-כך שהוא עם עצמו. גם כשאני רץ שעה
או שעתיים מדי יום מבלי לדבר עם איש, וגם אם אני יושב אל השולחן ארבע או חמש שעות
וכותב, אינני מרגיש שהדבר קשה לי, או שאני משתעמם".
עמוד 23: "כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך
ריק. אם לומר זאת במהופך, אולי עלי לומר שאני רץ כדי להשיג ריק".
עמוד 157: "כי הרי לא התחלתי לרוץ בדרכים כי נתבקשתי
על ידי מישהו: "האם אתה מוכן להיות אצן?", בדיוק שלא התחלתי לכתוב ספרים
מפני שמישהו ביקש ממני להיות סופר. יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום
אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ. תמיד חייתי מבלי להיות תלוי בשום דבר, עושה את מה
שאני רוצה לעשות, כפי שאני רוצה לעשותו. וגם אם ניסו לעצור בעדי, גם אם מתחו עלי
ביקורת עוינת, לא שיניתי את דרך עשייתי את הדברים. אנשים שכאלה, מה הם יכולים
לרצות בעצם, וממי?"
עמוד 178: "המרוץ למרחקים ארוכים טיפח את מי שאני כעת
(יותר או פחות, אם לטוב ואם לרע) ונתן לו צורה. וככל שיתאפשר לי אני מתכוון להמשיך
לחיות את חיי יחד עם דברים כמו מרוצים למרחקים ארוכים, ויחד איתם יצטברו גם שנותי.
וגם זה – ואני לא אומר שזה הגיוני – חלק מן החיים. הרי עכשיו לא אוכל כבר לבחור
משהו אחר".
הבנתם?
הספר נוגע ללב. נוגע ללב כי הוא דיבר אלי כאילו אני קורא את
דבריו של התאום הרוחני שלי. שלא יובן לא נכון: הריצה היא עינוי בשבילי, אפילו לכמה
מטרים. מורקמי גם רוכב על אופניים, דבר שלא עשיתי מילדותי, וגם שוחה, מה שלא אעשה,
לפחות לא בחיים אלה. אבל צורת המחשבה שלו מוכרת לי והוא מה שהוא ומרוצה ממה שיש גם
אם זה לא מושלם וגם אם זה קצת מרופט בצד וגם אם זה לא מה שהתכוון שיהיה וגם אם
הגבות קצת עבות מדי וצפורני הידיים לא משהו.
האם הספר על ריצה? אם זה היה מדריך ריצה היו קונים אותו,
אולי, ספורטאים. ברור שהוא לא. ברור גם שהוא לא מדבר (רק) על ספורט בכלל וריצה
בפרט. מה שכן מקבלים זו הצצה נדירה ולא רכילותית לראשו של אדם מפורסם, המפורסם
דווקא כסופר ופחות כאחד הרץ כבר יותר מחצי יובל שנים, ריצה אתגרית המגיעה לכדי
אולטרה מרתון, דהיינו עד ל-100 ק"מ. הוא רץ כ-300 ק"מ בחודש, גם רוכב
וגם שוחה ומודה בפה מלא שהכתיבה, כשרון שלו, דווקא הרסנית לבריאותו, אבל זו עבודתו
הנעימה, מזה הוא חי, מאפשרת את הבדידות הכה חשובה לו והוא מרוצה מאוד ממה שהוא
עושה ואיך שהוא עושה את זה. לכן אני אוהב את מורקמי, אף שהוא מודה שאין הוא נמנה
עם הגדולים שבכותבים ולבטח לא עם הגדולים שבספורטאים. אלא שאת שניהם הוא עושה
במידה גדולה של מחוייבות, במקביל הוא אוהב מוזיקה, אוהב ללמד ולהרצות, לתרגם
ולכתוב מאמרי ביקורת. בקיצור, אדם האוהב את הדברים שנפלו בחלקו והוא שמח בהם. איזה
כיף?
ואיך הספר? מרתק מקיר לקיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה