אתחיל בזה שמדובר בספר העוסק בנפש האדם. אסיים בזה שאומר
שזה ספר כמעט דתי. ומה בין לבין? בין לבין זה ספר מדהים.
שני קווי עלילה עוברים במקביל ובשניהם הגיבור מדבר בגוף
ראשון. האם זה אותו גיבור? האם מדובר בשתי עלילות? האם יש נקודת התממשקות ביניהם?
הגיבור הראשון הוא בחור החי לבד, גרוש מאשתו, שנעלמה יום
אחד לבלי שוב. הוא חי חיים מסודרים ושקטים ועוסק בטריפת נתונים. לשם כך עבר אימון
מיוחד, הוא מועסק ע"י ה"מערכת", השולחת אותו לאן שהוא מוזמן לקבלת
נתונים, הוא טורף אותם במוחו ומגישם מסודרים.
יום אחד מוזמן הגיבור הראשון לקבל נתונים ממדען זקן. הלה
מקבלו במעבדתו שבמעבה האדמה, שם נמצאת גם נכדתו. הגיבור מקבל את הנתונים ושב
לדירתו לישון. לפנות בוקר מעירה אותו הנכדה ומבקשת ממנו להגיע מהר משום שמישהו עלה
על עקבות הסב ומבקש לתפוס אותו. כאן מתחיל מחול שדים במעבה האדמה, כשגם שוכני השאול
מבקשים לתפוס את המדען, את נכדתו ואת טורף הנתונים.
מנגד, גיבור ב' מגיע לעיר הסגורה. עם כניסתו חותכים ממנו את
צלו. זה התנאי. הצל לא רשאי להיכנס. אי כניסת הצל תגרום לנכנס לעיר לאבד את נפשו,
אך בתמורה יזכה לשלווה אינסופית. פרט לשלווה מופלאה יזכה שוכן העיר לחיי נצח,
לרגיעה מוחלטת, כל צרכיו יסופקו, כסף לא יהיה שם וגם לא יריבויות, לא מתחים וגם לא
אהבה וחשק.
צלו של גיבור ב' לא מוותר על נפשו ומנסה לשכנע את בעליו
לברוח מהעיר: "אתה אומר שאין בעיר מריבות, אין שנאה ואין כמיהה. זה חלום יפה,
ואני רוצה באושרך. אבל העדר המריבות והשנאה והכמיהה פירושם שגם ההיפך לא קיים, אין
שמחה, אין רעות, אין אהבה. רק במקום שיש אכזבה, דיכאון ועצב צומח גם אושר; בלי
הייאוש שנלווה לאובדן, אין תקווה".
יופיו של הספר הזה כביר. לקראת סופו הוא הופך לדתי יותר.
מעבה האדמה שחור, מסריח, מפחיד ורוחש מוות. העיר הסגורה לבנה, מוארת, רגועה, שקטה
ונצחית. בין לבין מרחפת הנפש, כשחלק אחד רוצה את הרעש, המוזיקה, האלכוהול, הספרים
והעיתונים. השני רוצה שלווה. הסוף יפתיע אתכם והוא נשאר פתוח לגמרי במיטב מסורת
מורמקי. זה לא אומר שזה לא סוף סופי ויפה ונוגה.
ספר מדהים, סוחף, נפלא, מרתק, מצמית. חובה לכל מי שחובב
ספרים סוערים, בעלי הומור מושחז, אירוניה דקה וכפל משמעויות בכל עמוד שני. לחובבי
מורקמי הכל השחתת מילים. קונים וקוראים ובלי שאלות מיותרות. הספר הזה באמת לא
מצריך מילים מיותרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה