איך מתחילים לתאר את היצירה הזו? האם מהשפעתה על הרגש? על
החשיבה? מתאור העלילה? אצל מורקמי זה לרוב לא פשוט ובקפקא על החוף על אחת כמה
וכמה.
אם נתחיל מפרטי העלילה נקבל את קפקא-קון טמורה, נער בן 15,
המחליט יום אחד שדי לו בחברת אביו והוא חייב לעזוב את הבית שהכל מת בו. קפקא אורז
מספר חפצים נחוצים ופונה על העיר טקמצו, אי שם ממערב לטוקיו. הוא הולך בעקבות
גורלו ובעיקר בשל נבואה שניבא לו אביו. למעשה, קפקא-קון הולך לחפש את אחותו ואמו,
שנטשה אותו בגיל 4 ועקבותיה נעלמו לחלוטין.
במקביל אנחנו פוגשים את טאנאקה-סאן, שכילד יצא לטיול ב-1944
עם עוד 16 מילדי כיתתו ליער, שם התכוונו לאסוף פטריות מאכל. משום מה התחילו כולם
לאבד הכרתם בזה אחר זה. מורתם ההיסטרית הזעיקה כוחות הצלה מהעיירה הסמוכה, אבל
רובם התעוררו בלי לזכור דבר מאיבוד ההכרה. לטאנאקה זה לקח שלושה שבועות להתעורר,
לאחר מכן הוא איבד את יכולתו לקרוא והכל נמחק ממוחו. כך הוא הגיע לגיל 60 ומעלה,
כשהוא יוצא למסע מקביל בעקבות גורלו, מסוגל לדבר עם חתולים משתמש בתכונה זו כדי
למצוא חתולים שנעלמו.
קווי העלילה אמנם לא מתקרבים זה אל זה בתחילה, אבל בסוף
ברור שאיכשהו עם נפגשים. כך או כך, מדובר בעלילה מרתקת, אניגמטית למשעי, הזויה כפי
שרק מורקמי מסוגל לרקום הזיה המתקבלת בטבעיות גמורה לחלוטין.
באיזשהו מקום בספר טאנאקה-סאן, היוצא למסע בעקבות גורלו
ושפע דברים מוזרים מתרחשים, פונה למלווהו הצעיר הושינו-גאן ואומר לו שמשהו מוזר
אמור להתרחש בקרוב. הושינו-סאן משיב לזקן שעד לאותו רגע לא היה שום דבר לא-מוזר
שהתרחש.
אני אוהב את מורקמי. הוא יודע להכניס את הקורא לעלילה מקורית,
מפתיעה, בעלת הומור דק ואלגנטי, הזויה לרוב, נוגעת ללב ומענגת. שוב ושוב אנו פוגשי
מצבי תודעה משתנים, יחסים מפתיעים בין בני אדם, מקריות מופלאה שהיא לגמרי מוכתבת
מראש. אוקסימורון מקסים. המקרה של קפקא על החוף אינו שונה.
אין שום בעיה לגמוע ספר עב כרס זה בימים ספורים, לרצות לשוב
אליו בכל רגע פנוי ולהצטער שאו-טו-טו הספר נגמר.
והסוף? או, הסוף. עור ברווז נותר. לא שיש בסוף משהו
גרנדיוזי, זה רק עור ברווז של עונג.
מומלץ בחום לכל חובב ספר. לחובבי מורקמי הוא חובה בכל מחיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה