נתחיל מזה שזה לא הספר הטוב ביותר של מורקמי שקראתי, אבל
האיכויות בהחלט נמצאות.
האג´ימה מכיר את שימאמוטו בגיל 12, כשהיא נעזרת בו כתלמידה
חדשה בכיתה ובשל מגוריה הסמוכים אליו הוא הילד החונך אותה. קשר מיוחד נוצר ביניהם,
במיוחד לאור העובדה ששימאמוטו גוררת רגל, אבל מצליחה להיכנס לליבו. שניהם ילדים
יחידים, דבר נדיר באותה עת, ומבינים היטב אחד את לב השניה.
במעבר לחטיבת הביניים ומעבר הדירה של שימאמוטו נוצר ריחוק
בין השניים ונתק.
האג´ימה גדל, מתבגר, מתחתן ובדרך נופלת קורבן נערה נוספת.
האג´ימה נעשה בעל ברים יוקרתיים, בהם מנוגנת מוזיקת ג´ז החביבה על מורקמי, ומוגשים
קוקטיילים יחודיים. חיים רגילים וחסרי ייחוד.
ערב אחד חוזרת שימאמוטו לחייב של האג´ימה ומדליקה בו אש
חדשה וכך היא גם יוצאת משם כעבור שנה ומשהו.
לכל אורך הספר ניכרים הבדידות והניכור שחש הגיבור בכל ספרי
מורקמי. תמיד יש איזשהו מסך בינו לבין עולם, רגשותיו כלפי העולם לא באים לידי
סיפוקם, אבל אנשים אוהבים אותו וסומכים עליו, משום מה.
מורקמי, יליד ינואר, מרבה לכתוב על גשם וקור, אפלה וניכור.
אלה מלווים את כתביו באשר הם.
מלצה? מומלץ לקרוא ספר זה לאוהבי מורקמי לאחר יער נורווגי
וקורות הציפור המכנית. 4/5 כוכבים. ליער וקורות אין כוכבים, הם מעבר לזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה