בתוככי הרייך השלישי זכרונות את אלברט שפאר - המלצה

משהועמדו עשרים וכמה מבכירי המשטר הנאצי לדין ולקראת משפטם הועברו מבחני משכל, קטף סייס-אינקוורט, מושל הולנד הכבושה, את המקום הראשון בשלל מבחנים, גרינג את המקום השלישי ואילו שפאֵרקיבל ציון בינוני פלוס. מדוע הקדמה זו חשובה בכלל? משום שלפנינו חיבור אינטליגנטי מאוד, כתוב היטב ומביא עדות של אחד המשטרים הקטלניים שידעה האנושות. אם יחשוב הקורא שהנה מובאים בפניו עדויות הנוגעות לבני-שטן, הרי שנכונו כמה הפתעות. ציון בינוני פלוס או לא, הספר בהחלט מצטיין בעדותו.

למי שלא מכיר את סיפורו של שפאר מקריאת הביוגרפיה שלו ומחומרים אחרים, הנה כמה מילים: שפאר נולד ב-1905 וכשלמד את הלימודי האדריכלות כאביו לפניו, לא היו לו אז ולא לפני כן כל רצונות פוליטיים. רק היכרות על גבלס, לאחר קבלה של עבודת תכנון ממנו, הובילה להיכרות בינו לבין היטלר. היטלר עצמו, כאמן ואדריכל מתוסכל, ראה איכשהו בשפאר כממשיכו שלו, כמגשים חלומותיו, כחבר ורע. בהמשך מצטרף שפאר למפלגה הנאצית, אבל מעולם לא ראה עצמו כאיש פוליטי ולא לחם במלחמה עצמה כלוחם.

ומכאן לספר עצמו. שפאר אכן הגשים חלומות להיטלר הוא בנה לו ושיפץ לו וישב עמו לילות כימים על תוכניות אדריכליות מגלומניות. תוכניות אלה ניסו לגמד מה שהיה לפני כן באתונה, באלכסנדריה ובעיר האהובה על היטלר - פריז. היטלר רצה שער ניצחון גדול מזה המצוי בקצה השאנז אליזה ובית אופרה מהודר מזה שתכנן ובנה שארל גארנייה בפריז.

תחילת משטרו של היטלר היתה מזהירה: הכלכלה שוקמה במהירות, הגאווה הלאומית הלכה יד ביד עם שיקום זה. מפעלי תעשיה שוקמו, כבישים נבנו, האולימפיאדה התארחה ב-1936 בברלין ותוך כדי התיאורים האלה חוזרת ועולה השאלה אם כל כך טוב, מה בעצם רע? במשך מאות עמודים הקורא מתוודע אל כוחותיו המאגיים כמעט, המהפנטים את הסובבים את היטלר. לרגע לא מוזכרות רדיפות גזע, השאלה היהודית, סיפוח שטחים, וכך הלאה. פה ושם מוזכר עניין היעלמותם/מותם של מתחרים פוליטיים או כאלה שסתם נס ליחם בפני היטלר.

שפאר עצמו היה במשך עשור בן טיפוחיו של היטלר, אחד שבא ושהה אצל פטרונו באהדה וחיבה ומתוך רגשי ידידות עמוקים. מאדריכל הפך לשר החימוש, אדם שההיסטוריה האשימה אותו בשימוש באמצעים טכנולוגיים שפיתח להשמדה בהיקפים שלא נודעו לפני כן ובהארכת מלחמה שקיצורה היה מונע מיליוני מתים.

עד עתה לא קראתי ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה של איש מבכירי המשטר הנאצי, פרט לסקירה כללית של משטר זה פרי עטו של יואכים פסט, האיש שכתב את האוטוביוגרפיה של שפאר ואף סייע בעריכת ספר זה. ההצעה לקרוא ספר זה בראיה מפוכחת שרירה וקיימת. הרי היא נכתבה בידי בעל אינטרס. אבל הספר מביא נקודת מבט ייחודית לפחות מהמקום בו כמעט רגלו של איש לא דרכה עד אז ומאז.

אחת הנקודות החזקות, המובאת דווקא מפי בעל עניין, אחד שלמד את היקפי הזוועה דווקא משהובא למשפט עם עמיתיו בנירנברג, היא הנקודה של הגדלים. שפאר מודה שלראשונה בתולדות האנושות, הטכנולוגיה, עליה היה מופקד אישית כשר החימוש, היא זו שגרמה לגודל ההרג, ההשמדה וההרס, והעומק אליו הגיעו כל אלה. לא היו אלה רק הישגיו הטכנולוגיים של המשטר הנאצי, הרי אקורד הסיום היה דווקא אצל האמריקאים והפצצה הגרעינית, אבל הנקודה ברורה. דווקא בנקודה זו מתריע שפאר בפני האנושות ומלחמותיה העתידיות בידי ידיים לא אחראיות, שההרס הטכנולוגי הבא יכול להחזיר את האנושות, זו שתיוותר, אל המערות.

ושוב, 500 ומשהו עמודים, מאלפים ככל שיהיו, לא עונים על השאלה הנוגעת לידיעת שפאר על עומק הזוועה הנוגעת למוות במחנות. מבחינתו, עובדי הכפייה בהם השתמש הוא אישית, וטרח להביאם למפעלים בגרמניה, היו אמורים לזכות בתנאי מחיה טובים. הוא לא רצה עובדים חלשים ומתים, לא רצה להכשיר עובדים חדשים מדי כמה חודשים ובדרך זו פירש את רצונו של היטלר בעמים שיהיו כפופים לגזע הנאצי. לטענתו, היקף זוועת הרדיפות והמוות הובאו בפניו עם כתב האישום ביושבו בכלא נירנברג.

אבל רוב רובו של הספר אינו דן במיוחד לא בשפאר עצמו ולא ברגשותיו. היטלר הוא הכוכב המרכזי בספר, לרע ולרע במיוחד. הרע במיוחד הם דווקא האנשים שאסף היטלר סביבו, יהיו אלה בורמן, המזכיר הפרטי התככני והרצחני, גלבס, תועמלן השקר המזהיר, גרינג המכור לאופיום ודומיהם. אלה ששו לכרות בריתות ביניהם, להתחרות על מי ישיג הישגים גדולים יותר לעם הגרמני ובמיוחד לעצמם (גרינג היה אספן כפייתי של יצירות אמנות יקרות וגבלס בנה לעצמו ארמון יקר בברלין). היטלר מצטייר כסגפן, אחד המקפיד על ארוחות צנועות, על סביבת עבודה צנועה (למרות הלשכה המפוארת שנועדה לנקר את עיני אורחיו).

בשלב מסוים חש שפאר שהיטלר כבר לא הגיוני בהחלטותיו. הרי כבר ב-1942 סטלינגרד מהווה כישלון מוחץ בהסתערות של היטלר מזרחה, קווי האספקה מדלדלים לנוכח החורף האכזר והריחוק מקשה על החיילים. עקשנות הרוסים, כניסתה המאוחרת אמנם של ארה"ב למלחמה ואומץ הלב של הבריטים ממוטטים אט אט את הגרמנים. היטלר מסרב לשמוע עצות מפי המומחים, מנסה למצוא נקודות מפנה דמיוניות, מכנה כל בעל דעה מנוגדת בוגד ומסרב לשמוע סקירות פסימיות. בורמן גורם לבידודו ומרחיק ממנו ידיעות רעות. ברוח זו מחליט שפאר החלטה נואשת למנוע מהיטלר החלטה מחרידה להרוס כל מפעל, גשר ותחנת כוח, לפוצץ מכרות ולשרוף ערים ובכך להשאיר אדמה חרוכה. לא כך רואה שפאר את גרמניה ביום שלאחר הכניעה. בכל כוח השכנוע הוא מונע את ההרס ומצליח. השאר היסטוריה: היטלר הוא זה שמתאבד, שפאר משלם במחיר של 20 שנה בדיוק בכלא שפנדאו.

המבקשים לקרוא ספר זה, כאמור, בעל נקודת מבט ייחודית לגבי היטלר ומשטרו, יוכלו להרוויח מקריאה של ספרים אחדים נוספים:

העולם של אתמול - סטפן צוויג

פני הרייך השלישי - יואכים פסט

נוטות החסד - ג'ונתן ליטל

מפיסטו - קלאוס מאן

השימוש באדם - אלכסנדר טישמה       

הזהו אדם - פרימו לוי

בארצי הזרה לי/הנס פאלאדה - המלצה

מה הצפי לספר הזה לאחר קריאת לבד בברלין הקלוש והילדותי? כנראה לא משהו. אם גם ניקח בחשבון שידיעות ספרים החליטו לעשות מעשה יוצא דופן וקיצוני ביותר, שלא לומר, חסר תקדים בהיקפו, ולהקדיש 4 עמודים שלמים של הילולים ללבד בברלין כבר בפתיחת הספר, הרי הציפיות היו נמוכות ביותר, ממש נמוכות מים המלח.

אותם 4 עמודים של הילולים, אם נסתכל בצד החיובי של העניין, נתנו רשימה מרוכזת של כל אותם אנשים שמעתה הם ברשימת האנשים שלא מבינים דבר וחצי דבר בספרים. בין אותם אנשים ניתן למנות מבקרת מהארץ ספרים, אחד פובליציסט בהארץ, אחד שהעניק לעליית הליכוד את המילה "מהפך", אחד שסיפר לנו איך שיר נולד, אחד דוקטור ואחד פרופסור שתוארם הוענק להם כנראה ע"י אמם, כמה מקומונים נידחים בארה"ב כמו הלוס אנג'לס טיימז והניו יורקר, סופרת שהואשמה פלגיאט ו... העסק ברור.

בארצי הזרה לי הוא ספר זכרונות שנכתב תוך ימים אחדים בישיבה כפויה בבית חולים פסיכיאטרי, שם אושפז פאלאדה כאחד האמצעים של המשטר הנאצי להרחיק אנשי רוח מהקהילה ולהרחיק את הרוח מאותם אנשים. באותם ימים ובשנים הקודמות לאותה אשפוז ביתר שאת, פאלאדה היה סופר מפורסם בגרמניה ואף אדם אמיד. את זכרונותיו כתב כשהוא גר בכפר קטן בצפון גרמניה, הרחק מהבעבוע הרוחש בברלין או בערים מרכזיות אחרות. כאדם עשיר הוא גם לא נזקק לטובות, לא לצדקה ולא לשום עזרה. מצד שני, פרסומו, יחד עם הפה הגדול שלו, התנגדותו לנאצים והיותו פילושמי היו לו לרועץ ולא פעם אחת.

בניגוד ללבד בברלין, הספר הקלוש שניסה לתאר את הקשיים של זוג בברלין, האוירה הקודרת והחיים שבהם צריך תמיד להיזהר, הספר שלפנינו ישיר יותר, כתוב היטב, מנוסח באופן אמיץ ובהיר ומביא לפנינו את מגוון ההתנהגויות תחת משטר אימים, כזה שלא עושה חשבון לא לחיי אדם, לא לכספו ולא למוניטין שלו. אם לאדם אין לא מוניטין ולא כסף כקליפת השום שווים חייו.

פאלאדה כותב את זכרונותיו באותו מתקן פסיכיאטרי משום שהוא כנראה חש שלא יאריך ימים והוא צריך להוציא לאור את דעותיו והקורות אותו. ושוב, יש להביא בחשבון את מגוריו בכפר קטן ומרוחק ממרכז העניינים, את עושרו היחסי ואת סלבריותו המתמדת. זה כמובן לא מוריד מהקשיים של החיים תחת משטר רצחני ונטול חמלה כמשטר הנאצי.

ובכל זאת, למרות הכתיבה הבהירה והמעניינת, פאלאדה מתחיל לחזור על עצמו בתיאור הפה הגדול שלו, הבדיחות שסיפר ושסיפרו לו בגנות המשטר, כאלה שאוזן מקרית שקלטה את הנעשה גרמה למשלוח האס. אה. (פלוגות הסער הנאציות,שהורכבו מאלפי בריונים ומובטלים) אליו והתעמתות חוזרת ונשנית עם החולצות החומות (אנשי האס-אה נודעו גם בכינוי "החולצות החומות"). עושה רושם, שזו היתה התרפיה של פאלאדה, אותה כתיבה קדחתנית, שנכתבה באותיות מיקרוסקופיות בינות לשורות סיפור תמים, וזאת למניעת גילוי הכתיבה החתרנית הזו. מאחר והסיפורים חוזרים על עצמם, למרות שהם כתובים היטב, העניין הובן כבר לאחר מאת העמודים הראשונים והם מובאים מפי אדם שאינו כאחד האדם. אחרי ככלות הכל, הספר הזה בהחלט ראוי יותר מלבד בברלין, שככל שהציפיות ממנו גבוהות יותר, העלבון לאינטליגנציה גדול יותר.

ומה בסוף? בסוף אנו שומעים על כמה חלומות של פאלאדה, חלומות בהם הוא רוצה להעלם במעבה האדמה בבונקר עלום, לנקום באלה שפגעו בו ו... פוף, שם זה נגמר.

לבד בברלין/הנס פאלאדה - אי המלצה

הנס פאלאדה כתב את הספר הזה לאחר מלחמת העולם השניה ב-24 ימים. הספר מבוסס על סיפור אמיתי, פורסם מעט אחרי שפאלאדה מת ב-1947 ונחשב ספר מופת. הסופרלטיבים על גב הספר רבים, כולל זה של פרימו לוי, ועד האחרון שבהם ההגזמה מופרזת והספר יכול להחשב, במקרה הטוב, כספר נוער חביב העוסק באנשים שלא ממש אהבו את השלטון הנאצי.

הספר אינו ספר מופת. רחוק מכך. השפה פשוטה ובסיסית, התאורים פשטניים ומבוארים לקורא הצעיר, המתקשה ברפיון שכלו להבין את הנעשה, והאוירה הכללית היא של "הנה יש מלחמה, זה לא נחמד ולא נעים וגם השלטון לא משהו". מאיים? מפחיד? מזעזע? רק כי כתוב שזה מאיים ומפחיד, אבל זו לא התחושה שהקורא מקבל. אם הקורא רוצה לקבל תחושה של מה הלך שם, אבל מהצד הגרמני, שילך ויקרא ספר מופת אמיתי, נוטות החסד, למשל.

הספר פורסם ב-1947, ב-2009 תורגם לאנגלית והפך ל"ארוע", שכל העיתונים החשובים יצאו מגדרם בשל פרסום ספר העוסק במקרה אמיתי של מתנגדי משטר בגרמניה הנאצית. כל זאת, באיחור אופנתי של 54 שנים. פרימו לוי שהתאבד ב-1987 נתן דעתו החיובית לספר, אף שלא קרא גרמנית והספר תורגם לאנגלית רק ב-2009. יותר ממוזר, אבל יחסי ציבור משומנים כבר הפכו את ספר הנוער הזה לרב מכר אצל מבוגרים ומישהו צריך לעמוד בשער ולהזהיר. אני במקרה פנוי.

ובמה עוסק הקלושון הזה? אנה ואוטו קוונגל הם זוג גרמנים, ה"מנדב" את בנם יחידם למען הרייך הגדול, כדי שישרת בצבא ויגן על המולדת, יגדיל את האימפריה החדשה ושאר מעשיות. אבל הבן מת ומכתב רשמי, הכתוב במכונת כתיבה, רחמנא ליצלן, ממוטט את עולמם של הזוג. אנו יודעים שהאב לא ממש תיקשר עם הבן והוא היה למעשה הילד של אמא. אלא שלאחר מותו הם יוצאים יחד בחלוקת גלויות בהן הם מבקשים מקורא הגלויה להמשיך ולהעבירה כדי שהמסר האנטי ממסדי יהדהד ויכה בשלטון. מהו המסר? המסר הוא שהיטלר לא בסדר ושבעצם מאכילים אותם לוקשים בנוגע לאימפריה החדשה המתהווה. במשך חצי שנה הם מפיצים כ-50 (חמישים, לא חמישים אלף) גלויות, כאלה הכתובות בכתב דפוס, אות אחר אות, ללא השארת טביעות אצבעות. כל גלויה כתובה בצורה מעט שונה ומופצת ביום ראשון במקום מרוחק מבית מגוריהם של הזוג. מטבע הדברים, רוב הגלויות נופלות בידי הגסטאפו, המבקש לגלות את המחתרת הנועזת הפועלת בסופי שבוע ומפיצה להמונים גלויה אחת בכל פעם. אכן, סיפור מהמם, מופלא, נועז, כזה המצדיק כתיבת ספר מופת לבני נוער נבערים במיוחד. ממש השביעיה הסודית.

אלא שלא המקרה הזה בלבד מצדיק כתיבת כל כך הרבה עמודים. יש גם שני יוצמחים אחרים בסיפור, אחד אֵנוֹ קלוגה (קלוגה=נבון), טיפוס מטופש, רודף נשים, עלוב וסתמי, ו"חברו" בורקהאוזן, יצור קצת יותר מתקדם (ברמה מנבערות לטפשות סתם), כשבתחילת הספר הם מבקשים להציק לזקנה הגרה בקומה הרביעית בבניין של בורקהאוזן, בידיעה שהיא עשירה ויכולה לסדר את שניהם היטב. יופי, יש גם נקודה יהודית. הנה יש התנגדות לשלטון הנאצי, יש נקודה יהודית ויש מופת. מוכרים ספרים, עושים כסף ומגלים שלא כל הגרמנים היו מקשה אחת. הידד. מישהו גם הוציא את הספר הזה ומבקרים נבערים גם קשרו כתרים לירודון הזה והקופה מצלצלת.

ומה בסוף? יש לפחות סיום מפואר, המצדיק קריאת כל כך הרבה עמודים ריקניים ונטולי חשיבות כלשהי? שנתיים עוברות וכבר 285 גלויות נכתבו וחולקו. הגסטפו עוקב אחר הפצת הגלויות עד שמצליחים לשים יד על קוונגל בשל טעות שעשה. הוא ואשתו מובאים למעצר, נחקרים באכזריות ולפנינו נפתח פרק של עשרות עמודים בדברי ימי הטרום הוצאה להורג. זהו שיאו של הספר. כאן אנו עדים לכתיבה מרגשת, נוגעת ללב, רחומה, מדם לבו של פאלאדה, שבילה תקופה ארוכה בבית חולים לחולי נפש על התנגדות למשטר, בדיוק כמו האנשים עליהם ביסס את סיפורו. דווקא אותם דפים יפים מבליטים את החלקים הרעים, דמויי הפרודיה, המעטרים את רוב רובו של הספר. כמו שפאלאדה מיטיב לתאר אנשים הנמצאים בכלא, כך הוא נכשל בלתאר את האימה הרווחת מחוץ לכלא, לא מצליח לצמרר את הקורא ולשמוט את לסתו. מבקרים רבים נוהגים להביא את הדוגמה של נוטות החסד. נוטות החסד מצליח לתאר גרמניה דרמטית, סוערת, חזיתות קפואות, נופים שגיבים, אימה, פחד משתק, תמונות מצמררות. כל אלה חסרים לגמרי מהספר דנן ולכן הוא מפגין חולשה רבה כל כך, למרות פוטנציאל גדול כל כך. חבל.

חבל גם שפאלאדה לא היטיב לתפור עלילה הטובה מסך חלקיה, המחוברים בתפרים גסים ובולטים. פרנץ ורפל וסטפן צוויג הם רק שניים העולים לי בראש, שהיטיבו לרקוח עלילות מופלאות ממקרים היסטוריים. זה ממש לא המקרה כאן. אלא שמי שלא מבקש עלילת מופת ולא ספרות עילית ימצא עניין מה בספר הזה.