זהו ספר מצטבר, כפי שאני אוהב לציין. לא תבינו את חשיבותו עד לאמצעו ואפילו יותר מכך.
השנה היא 1944, המקום הוא נוארק, ממש בפאתי ניו-יורק, במיוחד באזור בו ריכוז מוחלט של יהודים. גיבור הספר הא המורה להתעמלות, אחד באקי קנטור. קנטור הזה סיים לימודיו כמורה להתעמלות בהצטיינות בקולג' ובא ללמד בבית הספר בנוארק. הזמן המדויק הוא יולי, האוויר רותח מחום ויש להשגיח על מגרש ההתעמלות בו הילדים מבלים את הקיץ. המשגיח הוא באקי קנטור בן ה-23.
קנטור הוא בעל ליקוי ראיה המצריך משקפיים עבים. זה מנע ממנו גיוס לצבא ולחימה באירופה הנתונה במלחמה נוראית. חבריו הטובים נשלחו לאירופה. הוא מורה להתעמלות, ילדים נתונים להשגחתו והנה פורצת מגפה נוראית, הפוליו. שוב ושוב מדווחים העיתונים והרדיו על נפגעים חדשים מדי יום, אחד מהם אלן בן השתים-עשרה, אחד התלמידים המוכשרים והאהובים על קנטור. מחלה קצרה, שהיה בריאת ברזל ואז מוות. האבל קשה ונוראי, עוד תלמידים נפגעים מדי יום.
מרשה, חברתו של באקי קנטור, נמצאת במחנה קיץ בהרי הפוקונו, כמאה קילומטר ממערב לנוארק. היא מתחננת לפניו שיבוא להיות שם מורה ויתרחק מנוארק והפוליו. הוא משתכנע רק כשהוא חושב להתארס לה ומגיע למחנה.
במחנה הכל כשורה, מזג האוויר נפלא, מאתיים וחמישים ילדים ובני נוער נהנים ממחנה קיץ ואחר הנערים, דונלד, מנסה להרשים את המורה החדש בקפיצות לבריכה. המורה בעיני דונלד מרשים בהליכתו הגמישה, באחריות הבוקעת ממנו, בדיבורו.
ופתאום, כמו משום מקום, דונלד האתלטי קם באמצע הלילה וכל הסימנים מצביעים: פוליו. מקרה ראשון שלאחריו המחנה נסגר, תריסר תלמידים נוספים חלו ודונלד עצמו מת. באקי קנטור מתעקש להיבדק למרות שלכאורה אין סיבה לכך. התוצאה מצביעה על היותו חיובי. זמן קצר לאחר מכן חלה בעצמו, נותר נכה, אין מרשה, אין חיים, יש אשמה אינסופית.
את קורותיו מספר תלמידו, שחלה אף הוא ונותר נכה קל.
רות מנסה ומצליח לשרטט דיוקן צעיר אחראי, אדיב, אהוב. האתלט שהאמריקאים אוהבים כל כך, שהילדים רואים בו דמות לחיקוי, חיקוי צורה ההליכה שלו, הצרחה כשהוא הודף רומח, האחריות, המשמעת. כמעט אגדה. וכשבאגדה אתלטית, כמו כל אגדה אתלטית, הפגיעה בשרירים פוגעת בכל תחומי החיים.
סיפור קשה.
