המאהב/א. ב. יהושע - המלצה חמה

 

בן 40 היה א. ב. יהושע כשפרסם לראשונה רומן מלא לאחר פרסומים של כל מיני סיפורים קצרים. היה זה המאהב המפורסם. מקריאה של ספרים מאוחרים יותר של יהושע, ניכר לגמרי שהמאהב הוא המגנום אופוס שלו, ראשון ואחרון.

המאהב מסופר דרך מספר דמויות, כל פרק דמות אחרת.

מיהו המאהב? ניכר שיש יותר מאחד. וכדי שייקל עליכם להבין, אספר לכם מיהן הדמויות ואתחיל מהראשית, הלא הוא אדם, בעל מוסך גדול באזור התעשייה של חיפה, המעסיק ערבים רבים שלאחר מלחמת ששת הימים ובטח לאחר מלחמת יום כיפור. המוסך גדול מאוד ואדם הופך מהר מאוד לאדם אמיד. את המוסך ירש מאביו, מומחיותו רבה בתיקונים, אבל אט אט זמנו בידו והוא ממעט לתקן, אם בכלל.

הדמות השניה היא דאפי, בתו השניה שלאחר מות בנו הראשון יגאל, שחירשותו הביאה למותו בעודו בן חמש. היא בת 14, תלמידה נבונה ובכל זאת מועמדת לעוף מבית הספר בו מלמדת גם הדמות השלישית.

הדמות השלישית היא אסיה, אשתו של ואמה של, שמתרוצצת בין ישיבות, תיקוני עבודות בהיסטוריה של תלמידים, סיום הדוקטורט שלה באוניברסיטה ובבית גם מבשלת (רע) ומנקה (טוב(.

הדמות הבאה בתור היא נעים בן ה-14, ערבי יפה כזה, שעבודתו במוסך כנער ניקיון שנפצע גורמת לכך שאדם מאמצו כביכול כמעט כבנו, במקום אולי יגאל המת. נעים מוצא עצמו ישן בביתה ועוזר לדמות הבאה, ודוצ'ה הזקנה, סבתו של הדמות הבאה, שאיבדה הכרה ומצאה הכרה לאחר שנה והיא סבתו של הדמות הבאה.
הדמות הבאה היא גבריאל ארדיטי. המאהב? רשמית כן, אבל נראה. גבריאל חזר לארץ מפריז כי כתבו לו, שכנתה של ודוצ'ה כתבה, שסבתו על ערש דווי וכדאי שיבוא לקחת את הירושה הדלה, הכוללת בית ערבי נושן בחיפה תחתית ומכונית מוריס דגם 47'.

כאן מתחילה ההסתבכות.

גבריאל מביא את מכונית המוריס למוסך. הוא עדין ונרפה וכאלה אנשים לא שולחים למוסכים בישראל, המרבים לטרוף אנשים כמותו. והוא נטרף. מכוניתו מדגם 47' ואנחנו בשנת 73', התיקון עלה 4000 לירות, הסבתא עוד חיה ומסרבת למות, אין ירושה האוטו נלקח כבן ערובה ואיכשהו אדם בעל המוסך רחב-הלב מציע לגבריאל ארדיטי לבוא לסייע לאשתו אסיה בעבודותיה המסובכות בצרפתית. מפה לשם, זו לא רק צרפתית. תבינו מה שתבינו ותוכלו להיעזר בשם הספר. אלא שהמלחמה פורצת וגם נגמרת, וגבריאל נעלם לכאורה בצבא. איכשהו האוטו שוחרר עבורו למרות החוב ששולם איכשהו, אבל הסבתא מתעוררת וחוזרת לביתה, אדם מסייע בהוצאות שיקום הבית, משכן בו את נעים הנער הערבי, שיסייע בתיקונים ובצרות אחרות, ואיכשהו נרקמת שם אהבה שמאחרים להכיר בה, בין נעים היודע בעל פה שירים של ביאליק לנערה המועמדת לסילוק מבית הספר ולא מתוך טפשות.
או אז רוכש אדם משאית גרר משומשת ויוצא לתור את כבישי הצפון בגרירות ליליות בחיפוש אחר מכונית מוריס תכלת שנת 47'. בתור עוזרת וגובת כספים מצטרפת דאפי, המתקשה לנום בלילות, ונעים שזה תפקידו הרשמי והוא מוכשר להפליא. שניהם יושבים אחד לצד השניה דחוסים ברכב הגרר באמצע הלילה ואני מניח למוחכם החף מפשע להשלים את התמונה.

המוריס נמצאת בסוף, לא תכלת, כי אם שחורה ונהוגה ע"י חרדי. היהא זה גבריאל ארדיטי? הזוהי המוריס הנדירה?

הספר כתוב ללא שמץ תקינות פוליטית. ערבי המעקם פניו מועמד לפתח, ערבי המכניס יד חשודה לכיס הוא איש פתח ודאי. אז מה אומרים על נער ערבי המצטט ביאליק וכאות שריקת אזהרה הוא מעדיף את ירושלים של זהב? צחקתי לא מעט בספר השוצף הזה. לשאלה אם מדובר במאהב או מאהבים צריך לקרוא כדי לוודא.
אהבתי כל דף בספר המקסים הזה ולא, אני לא יכול להבין את אלה שמעקמים אפם. הם בטוח מהחמאס.

 

הבת היחידה/א. ב. יהושע - להמנע

 

יהושע הצליח לרקוח הפעם נובלה שאין בה ולא שום כלום. זר כי נקלע לשם, היה תוהה על ההדים החוזרים אליו מן הקירות.

רקלה, עוד מעט בת-מצווה, לומדת על מוצאה היהודי עם עוד ארבע בנות יהודיות אצל רב ישראלי, המרייר עליהן. אביה אוסר עליה להשתתף במופע בכנסיה, כדי שלא ממש תחשף לנצרות. הוא גם אמור לעבור ניתוח מוח.

סבתה של רקלה קונה לה ארבע שמלות לנשפי חג המולד-סילבסטר-השד יודע מה. וכן, לפעמים שמים שומן חזיר בלחמניות האיטלקיות, למען הטעם הטוב, תרתי משמע. ולא, זה לא נגד היהודים. אולי נגד המוסלמים.

ילד בן כיתתה של רקלה, אף הוא בן גילה, חושק בה, אבל פצעוניו מחבלים בחשקיו. לילד בן שתים-עשרה אין פצעונים.

אם זה נשמע לכם סלט לא נהיר, אז יש כאן גם ונציה, גונדולייר חירש-אילם, הנהנה לשמוע ויולדי, נוצרים החוששים מיהודים ושאר שטויות.

לא ברור מה עלה בראשו של מנחם פרי, אולי גילו ומצבו של יהושע. אלא שפרי מפרסם הרבה ספרים מיותרים כדרכו בקודש. הספר עורר הד מסויים ובהדים אסיים באי-המלצה גורפת.

מולכו/א. ב. יהושע - המלצה

 

הזמן הוא אמצע שנות השמונים של המאה העשרים, המקום הוא חיפה, בשכונה סמוכה לוואדי בלי שם שעל הכרמל, בסתיו. רעייתו של מולכו בשלבי גסיסה אחרונים מסרטן השד. חדרה עמוס תרופות, היא במיטת חולים מיוחדת, הוא ישן למרגלותיה במיטה צרה, דרוך לכל מחסורה ובקשותיה.

לזוג בן סטודנט, בת חיילת ובן נוסף גימנזיסט. לו אם בירושלים עיר הולדתו, לה אם בבית האבות ליקים הסמוך בכרמל. משנפטרה הרעיה הגיעו רבים מחבריהם הלא מעטים, חברים במיוחד שלה, כשמצדו הגיעו מכרים רבים ממשרד הפנים, המקום בו הוא עובד כרואה חשבון במשרד הפנים. במהותו, הוא סופר אפונים קלאסי.

מיד עם התאלמנותו, הרגיש משוחרר, בעיקר משוחרר מטיפול מסור, אם כי מעיק. בעבודה ביקש שיתחשבו בו ושיוכל לקחת תיקים הביתה ולמעשה לעבוד חצי יום. התחשבו. עתה חש משוחרר. מולכו רק ביקש מהמטפלת להוותר בתפקידה כי מישהו צריך להכין אוכל בבית, לנקות ולסדר והיא הסכימה. פרט לעבודתו, מולכו בהחלט היה די משוחרר ולכן הופתע לקבל טלפון שלושה שבועות אחרי מות רעייתו. המטלפנת החלה לברר בעדינות לגבי מצבו והיכולת, יותר נכון רצון, לשוב ולהכיר. אבל רק שלושה שבועות חלפו, מלמל. סליחה, אמרה היא, הטעו אותי, וניתקה. מצדו דווקא שמח על שובו לשוק הבשר הוא, שבגיל 51 חשב שהוא עדיין שווה משהו (ושיגולם ע"י נורמן עיסא בסדרה). למרות השיחה המטרידה במוזרותה, קיווה לחזור ולקבל שיחה נוספת ולחוש שהנה הוא שוב מבוקש למרות תלתליו אפורים. כך או כך, הוא חש שהוא שווה משהו ושלא חלפו ימיו.

ארבעה חלקים בספר, אחד לכל עונה. אשתו מתה בסתיו וכבר בחורף הוזמן לארוחה בלתי מחייבת, לא מבחינת קוד לבוש ולא מבחינת אישור מוקדם, משל היועצת המשפטית במשרדו, אישה ששם עליה עין והיא שמה עליו עין. כאן מתחילים לשים לב לאופי סופר האפונים של מולכו. הוא מגיע לארוחה בביתה בידיעה שלמרות הדמיון בגיל היא כבר שלוש דרגות גבוהה ממנו. בארוחה הוא מבין שהוא מוקף בקרובי משפחה שלה, אנשים בעלי מקצועות חופשיים המרבים לבחון אותו. די מהר הוא מוצא עצמו בחופשה אצל קרובת משפחה של אשתו בפריז, אבל לאחר מכן ממשיך לברלין להמשך חופשה עם אותה יועצת משפטית המצויה בשליחות משרדה בברלין. היא נוקעת רגל, הוא שמח להיות המטפל שלה במלון, כשברקע כל הזמן הוא מחשב כמה מחופשתה היא תזקוף כהוצאות שליחות. היא נשארת בחדרה, הוא הולך לבד לאופרה בלעדיה, מנסה למכור את כרטיסה, כי אחרי ככלות הכל, חבל על הכסף (למרות שהיא בטח כבר תכניס הוצאה זו להוצאות השליחות, חושב מולכו). בארץ הם כמובן נמנעים מלחצות אחד את דרכה של השניה.

עברו כמה חודשים מאז ההתחשבות האינסופית במצבו ומולכו נקרא למנהל המשרד. שם הוא מתבקש לשוב למלוא שעותיו ואף לקחת מטלה שתדרוש ממנו נסיעות למושב מסוים בצפון, שם התגלו רישומים לא מובנים בתקציב. האם במכוניתי אסע, תוהה מולכו. בהחלט, עונה מנהל המשרד, ותזכה לכל החזר. מולכו מתלבט ומסכים. הוא מגיע באביב למושב, רק כדי לשחק משחק של חתול ועכבר עם ראש המועצה המקומי, סטודנט צעיר. ילדה צעירה ממוצא קוצ'יני, בת 11 מלווה אותו מבית הספר, שם אמור להיות ראש המועצה הנעלם, לבית אביה, שרק סייע בתקציב, אך גזבר איננו. מולכו מתאהב בילדה, לא אהבה פדופילית, לא דרך גבר באישה. סתם אהבה תמימה. ילדה גבעולית, גבוהה, בעלת משקפי ברזל גדולים ובגד גוף. הוא מחשב כמובן כמה החזר יקבל על נסיעותיו וארוחותיו.

בקיץ אמו מתחילה להתעניין במצבו הערירי ושואלת מדוע לא יתעניין במצב בנות כיתתו הירושלמיות בתיכון. היא תבדוק עבורו מי פנויה, מי אלמנה או גרושה. בסוף זו אשת גבר, המוכן, בפרק אוילי במיוחד, לוותר על אשתו ממנו אין ילדים, רק הפלות. הגבר מדריך נערץ ומוכר בתנועה בעבר. האישה, כך נאמר, היתה אהבת נעוריו של מולכו. היא מתלווה אליו ליומיים לביתו בחיפה. אין ביניהם ממש, מולכו כל הזמן מנסה לחשוב שמא הוא צריך לעשות צעד כלשהו, לנשק, אולי לשכב עמה, תוהה אם באמת אהב אותה ממש בעבר. בסוף? בסוף בעלה מחזיר אותה לירושלים וכלום.

בסתיו מוצא עצמו מולכו מסייע לחמותו היקית, המנסה מצדה לסייע לחברתה הרוסיה להשיב את בתה, שלא התאקלמה בארץ, לברית המועצות. מולכו מלווה את הבת בת ה-35, שאינה דוברת עברית, לווינה. הוא מגלה לחרדתו שחמותו לא הכינה לו ביטוח בריאות, שהמלון בווינה יקר ושלא יישאר לו מספיק כסף להמשיך לחופשה ראויה בפריז. חישובים, חישובים, חישובים. אפון ועוד אפון ועוד אפון. האם הליווי הזה תמים? שמא זו רק דרך מתוחכמת לקשר בין מולכו בן ה-52 לאשה רווקה בת 35? הוא בוחן אותה כל הזמן מן הצד, לא ממש אוהב את חיבת הטיפה המרה שלה, את האופי המפונק שלה. דווקא את תלתלי הזהב כן.

ומה נסגר לאחר ארבע עונות, אפילו לא בסגנון ויואלדי? האם תהיה למולכו עדנת החיבוק והנשיקה, הליטוף והמגע החם במיטה החורפית הקרבה? היוכל לגורל לו מיעדים לו כל חורשי הטוב?

לו היו מעבירים את כל הדמויות לאיטליה, היה מתקבל סרט טורקי לא רע.

ניצבת/א. ב. יהושע - מיותר למדי

ניצבת הוא קשקושון. אם יש לכם משהו דחוף יותר לעשות, זה כל מה שאתם צריכים לדעת. אם אתם סקרנים, השארו אתי.

א. ב. יהושע אולי יודע לכתוב, אבל זה לא משכנע. כאן הוא מספר לנו על אחת נוגה בת 42 (איילת זורר בסרט שיהיה), שהיא נבלנית הולנדית. משום קריירה זו היא ויתרה על הבאת ילדים ובעלה לשעבר אוריה (נתן דטנר או אלון נוימן, אני לא סגור, בסרט שיהיה. צריך אודישן) ויתר עליה בגלל עובדה זו. הוא לא היה מוכן לוותר על ילד, אז הוא עזב.

יום אחד היא מקבלת טלפון מאחיה חוני (אורי פפר בסרט שיהיה). הוא משכנע אותה לבוא לישראל לשלושה חודשים ממאי והלאה, שאז מתפנה דירה  בתל אביב בדיור מוגן, ושם הסכימו לתת לאמם (ליא קניג נפלה באודישן, מבוגרת מדי) שלושה חודשי ניסיון חינם. חוני מקווה שהאם תעזוב סוף סוף את ירושלים, את השכונה המתחרדת, ותעבור קרוב עליו. נוגה תגור בינתיים בירושלים.

והנה נוגה מגיעה. האח חוני דואג לה לתפקידי ניצבת בסרטים ופרסומות, שלא תשתעמם ואף תקבל קצת כסף, והשיא בהצגה כרמן למרגלות מצדה. עד כאן להבלות שבסיפור ומעתה לטפשות. הניצבות מביאה את נוגה למצבים קומיים, בהם בעלה לשעבר מצליח להגיע לאתר סגור ולדבר עם נוגה, אחרי ששמע במצדה מחוני שהיא בארץ. בסוף הוא גם מגיע לבית בירושלים ומתעמת איתה. בסיפור גם ילדים חרדיים המצליחים להיכנס לדירה ולצפות בטלוויזיה האסורה עליהם, נוגה אף קונה שוט אימתני לגרשם, ובחזרה להולנד  יש  טוויסט אדום מדם המחזיר את הסיכויים ל... תקראו, ולמה תטרחו, ותבינו.

הקשקוש הזה לא מצליח לרגע להתרומם לדרגת קשקוש משובח, שלכבודו נכתבים לפעמים אפילו ספרי מופת. הסיפור הזה הוא סתם סיפור וסתם בזבוז זמן.

א. ב. יהושע בהחלט עבר את שיאו. לא קראתי את המנהרה, לא בטוח שאטרח. איש לא העז לומר לו שהספר הזה לגמרי מיותר.

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש/א. ב. יהושע - המלצה

ישראל היא מדינה מוכת טרור. כל מי שגר פה חי את הידיעה הזו. גם הידיעה שעולים כלשהם, שאינם יהודים, עלו לישראל ובחרו בישראל כמדינה בה יגורו ויחיו, היא ידיעה נפוצה.

יוליה גראייב, מהנדסת רוסיה שבחרה לעזוב את בעלה ולחבור למאהב יהודי, משתכנעת להגיע לישראל עם בנה בן העשרה. המאהב חוזר לרוסיה והבעל לשעבר מתעקש על חזרת הבן לרוסיה והרחקתו מהפיגועים הנפוצים בירושלים. היא נשארת לבד, התואר לא עוזר לה בכלום ולכן היא מוצאת עצמה כפועלת ניקיון במפעל לחם גדול וידוע, במשמרת לילה בה משלמים בונוס קטן. וכך, היא מוצאת עצמה בפיגוע בשוק בירושלים, יומיים נותרת פצועה ולבסוף מתה. איש לא דורש את גופתה ואיש לא מתעניין במקום המצאה.

בעל המפעל הישיש מקבל כתבה ממקומון טרם פרסומה ומתבקש להגיב עליה. על מה ולמה? הכתבה עוסקת בסל שנמצא לצד גופתה של האלמונית, עדיין אלמונית, ובתוך הסל תלוש שכר של אותה מאפיה ידועה, ללא שם הנפטרת. היום הוא יום שלישי וביום שישי תופיע הכתבה ויש להגיב מדוע המפעל לא חש בחסרונה של אותה נעדרת העובדת שם לכאורה.

הממונה על משאבי האנוש (אין שמות לאיש בספר) מוכנס לעובי הקורה, מתבקש לברר מיהי אותה אלמונית ורק מזכירתו הנאמנה מצליחה לברר מיהי אותה עובדת עפ"י המספר המופיע בתלוש השכר. מתברר שזו יוליה גראייב (היחידה שיש לה שם), עובדת ניקיון. בחקירה מהירה של מנהל המשמרת הלילית מתברר שהלה נדלק על אותה עובדת יפה. היא בסוף שנות הארבעים שלה והוא בתחילת שנות השישים שלו. לא נוצר קשר ממשי, אבל מנהל המשמרת ברצותו להקל עליה, שכנע אותה למצוא לה עבודה ההולמת יותר את כישוריה. בינתיים היא אינה צריכה להופיע לעבודה והשכר ימשיך להיות משולם לה. תסבוכת קטנה זו גורמת לכך שהעובדת אכן לא הופיעה לעבודתה ולכן איש לא הבחין בחסרונה.

בעל המפעל הישיש לא רוצה ששם המפעל יוכתם, ומצד שני הוא לא רוצה להראות שהעם והמדינה קשוחים ומותירים לאנשים למות כך סתם באלמוניותם. כך מתחילה השליחות של הממונה על משאבי האנוש. הוא נשלח לרוסיה עם חשבון הוצאות פתוח, מלווה את הגופה עם פיצוי כספי לבעל לשעבר ולבן שנותר ללא אם. כאן גם מתחילה הסתבכות גדולה בנוגע לקבורה, להחלטות הבן, לאמה של הנפטרת ועוד ועוד. הסיפור הזוי מעט ומופרך גם כן וההתפתחויות העלילתיות לא תמיד נחוצות והסוף, אף אם יש בהן היגיון מסוים, הזוי כמיטב העלילה שקדמה לו.

למרות הכל, הספר מעניין, יהושע רוצה לומר הרבה דברים, אבל הספר צנום וכפילוסוף הוא אינו עומד ברמה שאליה הורגלנו לקבל אותו כסופר.

מומלץ למרות הכל, אבל לא ספר חובה.