נתן ועמוס/אסף ענברי - המלצה

 

נתן ועמוס הם, למי שלא הבין, נתן אלתרמן המשורר הלאומי בזמנו, ועמוס עוז, השמאלן הבלתי נלאה. הפרש הגילים ביניהם היה 29 שנים וניתן לכאורה להבין מהספר כאילו היו יריבים מרים זה מול זה. ועכשיו לאמת הפשוטה: את הספר הזה קניתי בגלל שכתב אותו אסף ענברי, זה הלוקח תקופה היסטורית מחיי הפיסה הגאוגרפית הקרויה ישראל ומאיר אותה מזוויות שונות בכתיבה שנונה ורזה, ולעיתים צינית ונושכנית להפליא. את ענברי הכרתי עוד מ"הארץ" ומאז קראתי את כל ספריו.

הטור השביעי של אלתרמן התפרסם מ-1943 בעיתון דבר והלה נהג להביע דעתו בפרוזה הדומה לשירה, מחורזת ומנוקדת. זה מקורי, אבל הטור שימש אותו להביע דעתו על המתרחש והיה פופולרי מאוד. לא פעם נהג להגניב סודות בטור שלו, שהצנזורה לא היתה שלמה עמם, אבל לא היה מה לעשות. עוז היה רק בן ארבע כשהטור התחיל להתפרסם. מעט יותר מעשור לאחר מכן התחיל עמוס עוז הצעיר לכתוב לראש הממשלה בן-גוריון ולהביא דעתו בנושאים שונים. והלה ענה. השאר היסטוריה. אבל למה להעמיד דווקא את נתן מול עמוס?

אלתרמן הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, דבר שעוז כמובן לא יכול היה להסכים אתו כאיש שמאל. עד אז, כעשרים שנה מחיי ישראל, החיים בארץ לא נחו על זרי דפנה. פרשת לבון היתה מהמסעירות באותן שנות ישראל הצעירה וגרם לקרע עמוק בזירה הפוליטית.

בעקבות הפרשה שני גיבורי הספר משכו כמובן לכיוונים שונים בנושא לבון, אבל הזמנים התקדמו, הפרשה איכשהו ירדה מהכותרות כשבינתיים משפט אייכמן.

אבל מלחמת ששת הימים העמידה בבירור את אלתרמן בראש מחנה ארץ ישראל השלמה ואת עוז בראש מחנה השלום. התוצאות ידועות עד היום.

האם הספר הזה יצר דרמה והעמיד את שני הגיבורים אחד מול  השני? עוז לא ידע לרגע לסתום את הפה כבר מצעירותו ודווקא אלתרמן נמנע מפומביות והצהרות גדולות בשל פחד קהל מצמית.

בסוף אלתרמן הזמין את עוז לבית קפה.

הספר האדום/אסף ענברי - המלצה חמה

אסף ענברי מבחינתי הוא כותב מושחז, שההומור והציניות המושחזת נובעים ממנו ללא מעצורים. הפעם היו אלה חסרים לי בתחילה, אבל לקראת הסוף התברר שההומור שהחיים מעבירים אנשים דרך מסננות אידיאולוגיות והציניות הבאה אחר כך מכים אנשים מנה אחת אפיים.

בכמה וכמה אנשים עוסק הספר, שבהיותו נטול תאריכים ותרשימי זרימה של לידות ומיתות, קצת מקשה על המעקב. ענברי שולט בחומר לגמרי, הרי הוא בן קיבוץ, הספר גם עוסק בקיבוצים וכמובן באישים המרכזיים בהם: יצחק טבנקין, יעקב חזן, מאיר יערי, יצחק שדה ומשה סנה. הזמן הוא עלייתם, לא כולם באותו זמן, בעליה השניה ומאוחר יותר. אל תתפסו אותי במילה, אבל מי השתייך לאיזה זרם באיזה קיבוץ, מי למפלגה כזו או אחרת ממפ"ם, מפאי, רק"ח, מק"י, מי לאיזה זרם התיישבותי מהשומר הצעיר לקיבוץ המאוחר, קטונתי. אפילו את קרובי משפחתי קשה לי לשבץ היטב, יש במשפחתי מומחים גדולים ממני הזוכרים גם עלבונות ספציפיים.

כך או כך, אותם אישים שעדיין זכיתי לשמוע שמם ופועלם, בלי להבין מזה כלום בילדותי, הופיעו במהדורות החדשות מדי יום ביומו. התנועות הקיבוציות שקמו בעטיים, לא משנה להיכן השתייכו, תרמו תרומה מכרעת למדינה שבדרך ולאחר מכן למדינה הצעירה שנלחמה ואפילו קמה והלכה.

ומי ברקע? סטלין, שמש העמים, שמעשיו לא תמיד הולכים עם האידיאולוגיה. ל"נציגיו" בישראל היה קשה להצדיק מעשים לא קלים ממנו, כמו גם אמירות. סטלין בכל זאת הציל את העולם, או לפחות את אירופה, משיני המטורף הנאצי, אלא שאחר כך מעשיו ואמירותיו היו קשים להבנה, בעיקר לנוכח מכירת נשק לאויבי ישראל . והם הרי תמכו בו...

וכך, אישים ומפלגות, קיבוצים ויישובים שתרומתם המכרעת להקמת המדינה, מוצאים עצמם פתאום במדינה בה שולט למעשה בן גוריון ברוב עצום בכנסת, במפלגה שאינה מפלגתם, במפא"י. כולם מרבים לנאץ, ביידיש זה נשמע טוב יותר, אבל לא טוב לקבל סיוע מהאמריקאים, שמצדם לא יוצרים מגדרם לסייע, כך פתאום גם לא נאה לקבל מהסובייטים, אז נלך על הצרפתים. מי שגילו מעל 60, זוכר בוודאי את המיראז'ים שבאו לעזרה בדיוק בזמן.

נאמנויות נקבעות וחולפות, מפלגות קמות ונופלות, סטלין שתמך בהקמת מדינה יהודית נאסף אל אבותיו עם האידיאולוגיה שלו, המיראז'ים כבר אינם פאר היצירה האווירית אצלנו, אבל רחובות קיימים על שמות אותם אישים שענברי כתב עליהם בחן בצל פועלם הגדול ולא מעט פגמיהם האנושיים, אבל הם אחרי הכל רק בני אדם.

 

הטנק/אסף ענברי - המלצה

במלחמת השחרור שעטו הסורים דרומה. משהגיעו דרומה לקיבוץ דגניה ושער הברזל נותר פתוח, היה זה תרגיל הסחה. שער פתוח אומר מלכודת. שער סגור אומר דריסה. אבל חמישה לוחמים שונים מבקשים את הקרדיט לעצירת הטנק והרג לוחמיו, כך שכל השיירה נעצרה והטנק לא נכנס לדגניה.

זהו סיפור המסגרת של "הטנק", אבל מהר מאוד הספר הופך לחמישה סיפורים של חמישה אנשים בשנות החמישים לחייהם, כל אחד וסיפורו הוא והרצון להנציח את פועלו בדגניה. לא שהחמישה חיים כל חייהם עם רעיון אחד בלבד המנקר במוחם, אבל ההנצחה בדגניה מתעתעת בהם. כך או כך, אנו למדים על החמישיה הזו ועל מעשיהם המשתלבים במדינה הצעירה, הקורמת עור וגידים. עד מלחמת יום כיפור אנחנו מגיעים ועד מבצע אנטבה אפילו. שני סיפורים זוכים להדגשה, זה של שלום הוכבאום וזה של בורקה בר לב. הראשון ממקימי הסילו בדגניה והשני מהפרוייקטים של סולל בונה באוגנדה, החזרה לישראל והקריאה לסייע במשא ומתן עם חוטפי המטוס של אייר פראנס לאוגנדה.

עד אמצע הספר נראה שענברי סובל מתסמונת התקליט/הדיסק/האלבום/הספר השני. הציפיות לאחר "הביתה" המופלא, השנון, הסרקסטי, מלא ההומור, יחולו גם כאן על הספר השני. היה נדמה שענברי איבד את זה. אבל ענברי לא איבד את היכולת לספר סיפור והוא מצליף כאן על ימין ועל שמאל, על הקיבוצים, על הפוליטיקה, על קטנות האדם ועל הריצה אחר כיבודים.

מאמצע הספר העניינים מתחממים, העניין עולה, אפילו שעד הסוף לא ממש ברור מי באמת עצר את טנק הרנו,  כל אחד מהם יכול להיות גיבור ישראל כזה או אחר.

החיסרון הגדול של הספר הוא ריבוי השמות. די מהר הולכים לאיבוד ביניהם, אבל בסוף באה הישועה.

אני אוהב כשהפרטי משתלב בלאומי, אני אוהב את הכתיבה של ענברי. נכון, זה לא "הביתה", אבל הספר מרתק בחלקו הגדול ומראה שגיבורים יכולים להיות לפעמים גם סתם אנשים טובים וישרים...

הביתה/אסף ענברי - המלצה חמה

לכאורה, זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים. למעשה, זהו סיפורה של המדינה. שלל הטיפוסים המאכלסים את הספר אינם זוכים להעמקת יתר ובתחילה עניין מטריד עד שמבינים שזה בעצם לא סיפור של אנשים, רגשותיהם ומחשבותיהם, אלא מעשיהם ומה נעשה מכך למדינה וההיפך.

קומץ נערים ונערות יהודיים, בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, מצליחים להגיע בדרכים שונות לארץ ישראל. היו אלה שנות העשרים של המאה הקודמת. אותם נערים ונערות משתלבים בנעשה בארץ, לומדים בכל מיני דרכים שלל עיסוקים ולבסוף נוחתים כקבוצה בעמק הירדן שם הם מקימים את קיבוץ אפיקים ועובדים בהקמת תחנת החשמל שהסתייעה במי הירדן.

הוויכוחים האם יש הבדל בין קומוניזם לסוציאליזם לא נגמרים, אבל ברור מראשית הדרך שסוציאליזם היא הדרך שנבחרה. אי לכך ובהתאם לזאת, כולם אכלו בדיוק אותו הדבר, עדשים בדרך כלל, קבלו בגדים ללא אבחנה של מי היו קודם, רכוש פרטי נאסר לגמרי, הילדים ישנו בחברת הילדים וכולם זכו בדיוק לאותם תנאים גרועים של מזון מועט ולא מגוון, תנאי מגורים מחפירים, אבל שוב ושוב נאמר בספר כי אתגרים בונים קיבוץ.

בוני הקיבוץ היו כאלה הנמצאים בכל חברה, לכן היו גם בטלנים וגם חולמים ואנשי עשייה ואלה בנו עד מהרה קיבוץ לתפארת, מפעל לתפארת, קלת אפיקים שמו, יצקו תוכן ממשי בחייהם, השתלבו עמוקות בפוליטיקה הישראלית, בצבא ובתעשייה.

רבים מחברי הקיבוץ נפלו בלחימה ובהגנה על המדינה, רבים מתו ממחלות ומהתנאים הקשים בעמק הירדן, אלא שלרגע לא חשב איש שמקומו לא שם. אבל התנאים החלו להשתנות כשפתאום הכירו במזגן, הכירו בטלוויזיה בכל חדר והסדק שנקרא רכוש פרטי החל להתרחב כשניצולי שואה הורשו להחזיק חלק מהשילומים.

החברה הישראלית סגדה יותר ויותר לקפיטליזם ואז החלו לבוא שנים רעות שהסתיימו בהפרטה וכל הרעות החולות החלו לצוץ בכל עוצמה אפשרית. הקיבוץ כבר אינו קיבוץ, אלא רק אוסף הדמויות הגרות בו, חלקן ותיקים וחברים וחלקן סתם שוכרים.

אבל כמו שנאמר לעיל, זה לא ממש רק סיפורו של קיבוץ אפיקים ומי שנרתע לקרוא ספר על קיבוץ צריך לקחת בחשבון שהספר נכתב בכישרון ניכר, שזור הומור, ציניות ואירוניה לאורך ולרוחב, מעלה חיוך בכל דף שני, רזה משומנים מיותרים ומסנטימנטליות שהיינו מצפים לה מבן קיבוץ הכותב על מקום מגוריו וכואב את כאב השינויים.

לאחר שמקבלים עובדות אלה ומבינים שאי-פיתוח הדמויות בה להראות כי אלה דמויות שהן לא פחות מסמל כמו שהן בשר ודם.

שווה קריאה ומתגמל מאוד. ספר נפלא.