נתן ועמוס הם, למי שלא הבין, נתן אלתרמן המשורר הלאומי בזמנו, ועמוס עוז, השמאלן הבלתי נלאה. הפרש הגילים ביניהם היה 29 שנים וניתן לכאורה להבין מהספר כאילו היו יריבים מרים זה מול זה. ועכשיו לאמת הפשוטה: את הספר הזה קניתי בגלל שכתב אותו אסף ענברי, זה הלוקח תקופה היסטורית מחיי הפיסה הגאוגרפית הקרויה ישראל ומאיר אותה מזוויות שונות בכתיבה שנונה ורזה, ולעיתים צינית ונושכנית להפליא. את ענברי הכרתי עוד מ"הארץ" ומאז קראתי את כל ספריו.
הטור השביעי של אלתרמן התפרסם מ-1943 בעיתון דבר והלה נהג להביע דעתו בפרוזה הדומה לשירה, מחורזת ומנוקדת. זה מקורי, אבל הטור שימש אותו להביע דעתו על המתרחש והיה פופולרי מאוד. לא פעם נהג להגניב סודות בטור שלו, שהצנזורה לא היתה שלמה עמם, אבל לא היה מה לעשות. עוז היה רק בן ארבע כשהטור התחיל להתפרסם. מעט יותר מעשור לאחר מכן התחיל עמוס עוז הצעיר לכתוב לראש הממשלה בן-גוריון ולהביא דעתו בנושאים שונים. והלה ענה. השאר היסטוריה. אבל למה להעמיד דווקא את נתן מול עמוס?
אלתרמן הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, דבר שעוז כמובן לא יכול היה להסכים אתו כאיש שמאל. עד אז, כעשרים שנה מחיי ישראל, החיים בארץ לא נחו על זרי דפנה. פרשת לבון היתה מהמסעירות באותן שנות ישראל הצעירה וגרם לקרע עמוק בזירה הפוליטית.
בעקבות הפרשה שני גיבורי הספר משכו כמובן לכיוונים שונים בנושא לבון, אבל הזמנים התקדמו, הפרשה איכשהו ירדה מהכותרות כשבינתיים משפט אייכמן.
אבל מלחמת ששת הימים העמידה בבירור את אלתרמן בראש מחנה ארץ ישראל השלמה ואת עוז בראש מחנה השלום. התוצאות ידועות עד היום.
האם הספר הזה יצר דרמה והעמיד את שני הגיבורים אחד מול השני? עוז לא ידע לרגע לסתום את הפה כבר מצעירותו ודווקא אלתרמן נמנע מפומביות והצהרות גדולות בשל פחד קהל מצמית.
בסוף אלתרמן הזמין את עוז לבית קפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה