אפשר להוציא את חוסייני מאפגניסטן (והוא אכן לא נמצא שם),
אבל אי אפשר להוציא את אפגניסטן מחוסייני. בדומה לאפלפלד, שלקח עליו את העיסוק
בגורל יהודי אירופה, חוסייני לקח על עצמו את העיסוק באפגניסטן, אותו חבל ארץ אכזר,
המוכה הן באיסלמיותו והן באכזריות אנשים מסויימים מושחתים בו.
נאבי הוא דודם של עבדאללה ופארי. עבדאללה בן 10 ופארי בת 3.
אמם מתה, אמם החורגת לא ממש מגדלת אותם כראוי. נאבי הוא הנהג של ואדאטי, עשיר הגר
בקאבול, רחוק משאדבאג, הכפר הנחשל של פארי ועבדאללה. ואדאטי מתחתן עם נילה הצעירה
ממנו, אשא סוערת, חופשיה, משוררת מחוננת וחסרת יכולת להרות וללדת שוב. נאבי סבור
שלתת לה את פארי כבת יהיה מעשה נבון כפול: גם להציל את פארי וגם לתת בת למי שאינה
יכולה ללדת, אבל יכולה לתת חיים טובים יותר למי שאף פעם לא יהיו לו חיים ראויים.
אבל באפגניסטן כמו באפגניסטן, דבר שכזה נעשה כלאחר יד, עבדאללה מאבד את אחותו
האהובה, לה דאג, בה טיפל ואותה גידל. ברגע שהאב החדש גם חוטף שבץ ונותר משותק,
נילה ואדאטי נוטשת אותו ושבה לצרפת מורשתה עם בתה החדשה. שם, בפריז, הופכת האם
לסלבריטי, אשה זוהרת, משוררת, בסוף מתאבדת. הבת, לעומתה, דווקא עושה חייל.
במקביל אנו עדים לקווים נוספים בסיפור: מדוע ואדאטי האב
מסרב לוותר על נהגו, מה מחפש מרקוס וארווריס המנתח היווני בקאבול, מה עושה בסופו
של דבר עבדאללה בארה"ב (ממשיך את הקשר לאפגניסטן דרך הבטן), כיצד פארי מצליחה
בפריז וכיצד נסגרים מעגלים נוספים.
הביקורות לא ממש אהבו את הספר. הספר בהחלט יורה לכיוונים
רבים, לא חדשני כרודף העפיפונים ואלף שמשות זוהרות. אבל, ויש אבל, חוסייני יודע
לספר סיפור. על פני רוב "קולות מן ההרים" נסוך דוק של אגדה, הקורא יודע
שזו אפגניסטן האכזרית, הפרימיטיבית, המסרבת להשתחרר ממגדלי הסמים, להתקדם, להיות
דמוקרטית באמת. אפגניסטן לא לבד כמובן. אבל שגרירה של אפגניסטן בספרות, חוסייני,
לא רוצה להרפות, אלא לתת לנו עוד ועוד ממה שהוא בסך הכל רואה כסיפורים אנושיים די
רגילים, רק כאלה בסביבה פחות חומלת, יותר קשה ולרוב חסרת תקווה.
הספר מרתק ברובו, כתוב טוב ולא כדאי להחמיץ אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה