אל חאלד חוסייני התוודעתי, כמו עוד רבים, דרך ספרו הקודם
רודף העפיפונים, שם שילב סיפור אישי עם סיפור לאומי, סיפורה של אפגניסטן. גם בספר
הנוכחי עשה דבר כזה, מה ששוב לא הוריד מעוצמת הסיפור.
אפגניסטן מִטלטלת דרך סיפור של משטרים שונים, הרומסים את
כבודה פעם אחר פעם. תושבי מדינה זו חווים הדרדרות מתמדת ביכולתם לתפקד באופן סביר.
את סיפורה של אומה זו וסיפורה של מריאם אנחנו פוגשים בהיותה בת 5, בשנת 1964.
מריאם היא ממזרה, בתו העשירית של בעל בית קולנוע עשיר בהֶראט. היא נולדה למשרתת
הבית ננה. היא גרה בבקתה מחוץ לעיר. אביה בא לבקר אותה כל שבוע, אבל לא מוכן
להביאה אל ביתו. כשהיא כבר בת 15 היא מבקשת לראות סרט עם אחיה החורגים בבית
הקולנוע שלו. זה כמובן לא קורה, היא מתאכזבת, מגיעה לביתו בניגוד לדעת אמה, תוצאת
המעשה הרת אסון, היא מוצאת עצמה בכל זאת בביתו לזמן קצר ומיד משודכת לראשיד. ראשיד
הוא תושב קאבול, כבן 40, סנדלר עילית המתפרנס בכבוד. הוא לוקח את מריאם לקאבול
הבירה, מרחק 650 ק"מ מהראט.
כמו בכל חברה אסלאמית המקדשת בנים, גם ראשיד מצפה לבן ולא
מקבל. גם לא בת. בתמורה לציפיות, מהן הוא מתאכזב פעם אחר פעם, הוא מעניק שפע מכות,
האסלאם מצידו מעניק אפס מעמד לאשתו.
במקביל, וכ-25 שנה הפרש, אנו מכירים את ליילה וטאריק, היא
כבת 14 והוא כבן 16, שלרגע לא נפרדו. כששלטון המלך/הנשיא/ראש הממשלה נופל
והסובייטים פולשים, המצב הכלכלי אולי לא משתפר, אבל האמונה הרווחת היא שנשים שוות
לחלוטין לגברים ואביה של ליילה מכניס לראשה שהיא יכולה להיות כל שתרצה, רק שתלמד.
את זה היא רוצה. אבל אז הסובייטים מגורשים ע"י המוג'אהידין, על הבנות נאסר
ללמוד, חוקי האסלאם שוב שולטים, משפחתו של טאריק בורחת, ליילה נותרת לבד ומוצאת
עצמה בסופו של דבר עם מריאם וראשיד.
גם המוג'אהידין לא מחזיק זמן רב, הטאליבן מגיע, חוקי השריעה
הנוקשים תופסים את מקומם, כמו גם רעב מצמית, אבטלה, חוסר תקווה, גורל נוראי לנשים
ולא ממש טוב יותר לגברים. האמריקאים מפציצים הפעם בתמורה לספטמבר 11 וגורלם של
האפגנים לשבט מגיע שוב.
כשאין לחם, גם אין חסד, אין תקווה וחוסייני מבקש להביא
בפנינו הן את מצבה העגום של אפגניסטן המדינה ואפגניסטן החברה הנאנקת תחת עול
האסלאם ותחת חילופי שלטון בלתי פוסקים וכיבוש פעם של הסובייטים ופעם של האמריקאים,
כל פעם בתואנה אחרת. מיליוני אפגנים מוצאים עצמם במחנות פליטים בפקיסטן ובאיראן
ואין תקווה.
הסיפור אותו מביא לפנינו חוסיני בכישרון רב הוא סיפור לא
קל. נשים צריכות להאבק בבעלים שלהן, בחברה האסלאמית, בהמצאות התמידית בבית עם
בישולים וילדים וחוסר יכולת להתפתח. טוב לא יוצא מזה. דם נשפך, מוות הוא מחזה
יומיומי, גם בסיפור הספציפי שלנו הוא נוכח ורק בסוף יש קרן אור חלושה וסגירת
מעגלים.
גם אם זו לא ספרות גדולה, הסיפור חזק ומשכנע ולחוסייני יש את
היכולת לספר.
זהו סיפורם של אמיר וחסן. אמיר הילד בעל הכסף, האב העשיר
וחסן, הצעיר ממנו בן שנה. חסן ואביו עלי הם עובדי משק הבית בביתו של עמיר. ילדותם
של חסן ואמיר עוברת עליהם בחברות כשחסן מגלה נאמנות יוצאת דופן לאמיר, למרות היותו
בן לעדה נחותה באפגניסטן. אלא שאז קורה מה שקורה ודרכיהם נפרדות עד מהרה. המשך
הסיפור הוא על המתרחש באפגניסטן ועל קורות את אמיר בהמשך בארה"ב. לא אמשיך
משום ספויילרים.
מאחר וספר ספציפי זה היה ברשימת רבי המכר עשרות שבועות
ודיונים לא מעטים היו בגינו, אפשר רק לומר שזה ספר שרובו מסופר בעיניים מערביות
ולכן, למרות שבבסיסו הסיפור סיפור טוב הוא, יש איזו החמצה קלה.
הספר קריא מאוד, זורם וקולח, אם כי אני רק חוזר על מה שחשו
קודמיי, שהחצי השני של הספר קצת נמתח יתר על המידה ואמריקני מדי בראיה שלו. יש
תחושה מתמשכת שמה שמתואר בספר יעובד בשלב זה או אחר לסרט והנה, בשרוול הפנימי של
הכריכה הקדמית, מסופר על עיבוד שנעשה לסרט על-פי הספר.
למרות הכל, הסיפור מעניין ועוקב אחר קורות מדינה שההרס
שנגרם בה הוא הרס שלא יתואר ושבכלל לא ברור על רקע מה הוא בא.
