הספר הזה הוא בלגי וחשבתי מה כבר תרמה בלגיה לעולם, דברים שהם בלתי נשכחים. אז מתברר שהדרדסים משם, שזה קומיקס, והוופל הבלגי, אם לזכור שניים קריטיים. יש שיגידו שגם הצ'יפס משם, אבל זה קצת שנוי במחלוקת. גם השוקולד משם, בעיקר הפרלינים. אבל אם אני שובר את הראש באמת וצריך יצירת אמנות אחת, הרי זה הסרט "קירבה" של לוקאס דונט. מהפך קרביים. עכשיו מגיעה אדלין דיידונה ותורמת לנו את הנובלה החזקה החיים האמיתיים. לא חיים סתם, לא קטנים, האמיתיים.
שכונה קטנה בשם הדמו, שאולי באה להראות מין שכונה ארבע-צלעית של בתים הבנויים סביב ריבוע כלשהו, היא המקום בו הם גרים. לגיבורה אין שם והיא בת עשר. ז'יל הילד הוא אחיה בן השש, היפה והאהוב עליה מאוד. אבל אז קורה מקרה טרגי בעת הקניה היומית של הגלידה ממכונית הגלידה. כל כך טרגי שז'יל פשוט השתתק, חדל לחייך ולהצטנף בחיק אחותו במיטתה.
אבל כל המשפחות השמחות כך וכך ואילו המשפחות האומללות אחרת, אבל יש משפחות שעדיף לו לא נוצרו מלכתחילה. יש כאן אם מוכה וילדים שאט אט נכנסים תחת משטר צבאי כמעט. האב הוא כמובן הבעיה וכשהוא מפוטר עצם השהייה שלו בבית בלתי נסבלת.
הילדה מחוננת במדעים, לא אומר אילו, ובית הספר קטן עבורה כך שהיא נשלחת לפרופסור אחד בדמו (הישוב שלהם) שהוא פרופסור בדימוס מאוניברסיטת תל אביב. כדי ללמוד אצלו ולשלם שכר לימוד המספרת עובדת את הנוצה והאלוף, זוג המעסיק אותה כבייביסיטר.
אט אט הולכות חיות מחמד ונעלמות בדמו והמספרת יודעת שאחיה האכזר מעלים אותן. הוא אולי רוצח חיות, אבל את הירייה האחת והנכונה הוא משאיר למי שהורס את חייהם והוא כבר בן אחת-עשרה.
אין בספר מילה מיותרת, אין צורך. האימה נבנית אט אט וברור שמכל המשפחות האומללות והשמחות, המשפחה הזו מיותרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה