אנדרגראונד/הרוקי מורקמי - המלצה חמה

כת אום שינריקיו נוסדה ב-1984 ביפן ע"י שוקו אסאהארה. חבריה מאמינים בעיקרים מתוך הנצרות יחד עם נבואותיו של נוסטרדמוס.

ב-20 במרס 1995 עלו חמישה חברי הכת ל-5 קווי תחנת רכבת תחתית בטוקיו כשהם נושאים בכליהם שקיות עם נוזל הסארין, המתפשט כגז לאחר ניקוב השקיות. השקיות נוקבו במטריות שחודיהן חודדו לכדי סכינים. מעל אלף אנשים נפגעו ברכבת התחתית ומאלה מתו 12.

לאחר הפגיעה ברכבת התחתית החליט הרוקי מורקמי, ששב ליפן זמן מה קודם לכן, לראיין את אלה שנפגעו. מעטים הסכימו, גם כאלה שלא נפגעו ישירות. יותר גברים מנשים רואיינו והראיונות פורסמו בעיתון מסוים ביפן. לאחר מכן קובצו הראיונות בספר וממנו ניתן ללמוד על הפגיעה ובעיקר על העם היפני.

מהראיונות עולה כי העם היפני ממש לא ערוך להתמודדות עם פיגועים. ההערכות של שירותי ההצלה התגלתה כאנדרלמוסיה מוחלטת, בתי החולים לרוב לא יכלו כלל להתמודד עם הפגיעה ורוב הנפגעים אפילו לא ממש שנאו את חברי הכת והעדיפו להמשיך בחיים ולשכוח מהתקרית. פרט לכך, העם היפני מצטייר כעם שמרן, כזה הלומד לקראת מקצוע לחיים, פונה מוקדם ככל האפשר למסלול עבודה ומשפחה, עם שאינו מאחר ומקפיד למלא את מטלותיו ככל הניתן ובהקפדה.

אמנם חלק מהמרואיינים הביעו כעס רב על הפגיעה, אבל השתדלו לשוב מהר ככל הניתן לחיים רגילים ולא להתעדכן בלכידת חברי הכת, במשפטים ובהוצאה להורג של הנאשמים ובעיקר ראש הכת.

למרות שלקרוא שוב ושוב מזווית ראיה זו או אחרת על הפגיעה יכול בסופו של דבר לשעמם ואף שהחלק המסכם והגיגיו של מורקמי עצמו אינם עבודת מופת של חשיבה, פתאום מגיעים לחלק השני.

אם עד עכשיו הספר היה טוב עד טוב מאוד, החלק השני מעלה את הספר לרמות חדשות. מה יש שם? בחלק זה מרואיינים חברים פורשים או כאלה הנמצאים עדיין בכת האום שינריקיו. למטבע הלשון "למטבע יש שני צדדים" מעולם לא היתה עוצמה רבה יותר.

בחלק השני מתגלה פן אחר לגמרי מאלה שהתגלו בחלק הראשון. פתאום יש אנשים שאינם מרוצים מהחברה היפנית, השמרנית, החילונית, ההולכת בתלם והצפויה מראש. אם גם ניקח בחשבון את התפוצצות הבועה הכלכלית והמובטלים החדשים אנו מקבלים מתכון לזעזועים חברתיים. פתאום מתגלים אנשים שחומה קמה ביניהם לבין החברה הקונבנציונלית, אנשים המחפשים למלא את נפשם במשהו אחר ולא ידוע. רוב רובם של חברי הכת הם אנשים משכילים מאוד, רחבי אופקים ורובם העילית של אוניברסיטת טוקיו.

כמו רוב הכתות החדשות הן נסמכות על גורו כריזמטי, ושוק אסאהארה אכן היה כזה, על מעריצים שלא מפסיקים להגיע ולהביא כספם ועם הבטחות להגעה לרמות רוחניות נעלות. ההגעה לרמות רוחניות אכן מתממשת אצל רבים, רובם כאלה שפרשו לגמרי מהחברה, ממשפחתם ומעבודתם. רוב המרואיינים, אם לא כולם, לא ידעו כלל על ההתקפה, לא היו מודעים כלל לשידורי החדשות ואף לא היו מעורבים בהכנות. יש כאלה שלרגע לא מתחרטים על הזמן המאתגר והמעניין בו בילו בכת, אבל מעטים מביעים ביקורת על הגעה לכזו רמה של הערצה עד כדי ביצוע פשע מחריד ללא הנד עפעף וללא התנגדות כלשהי.

מרתק מאוד לקרוא כל זאת ולהביט בפניה של החברה היפנית על רקע הפיגוע ההמוני.

ושוב, החוליה החלשה ביותר והזעומה בכמותה היא הגיגיו של מורקמי באמצע הספר ושאלותיו שנראות כאילו הן טעות עריכה. במה דברים אמורים? השאלות באות כאילו הן לאחר התשובות. רובן של השאלות לא מעניין ובשלב מסויים מורקמי אפילו לועג לעצמו ומבקש שלא לראות בזה ענווה מעושה.

למרות הכל, הספר חזק מאוד, זורם מאוד, כל פרק קצר יחסית מהווה ראיון נפרד כשדווקא הראיונות עם חברי הכת ארוכים יותר ונותנים ראייה נרחבת וכאמור, את הצד השני של המטבע, הצד של אנשים הגדלים כשהם משכילים, רחבי אופקים ולחלוטין לא מרוצים מחייהם. בנפרד רואים את הרסנותה של תופעת הכתות ועד לאיזו דרגה של הרס התופעה יכולה להגיע.

במקום כלשהו מורקמי מזכיר שספרו זה בא בין הספר ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם והספר קורות הציפור המכנית. הוא מדבר על מוטיבים דתיים, על חשכה ועל בארות ועל היותו מוטרד מתופעות שונות ומשונות ועל כך שהם מוצאים מקום בספריו.