מורקמי הוא אמן האווירה. הספר הזה הוא אמנות האווירה, מתן
התחושות חסרות השם כמעט של הקיום האנושי, משמץ נחת לְרוב עצבות. אין זה כמובן ספרו
היחיד בו הוא נוהג כך. במובן זה, במשחק הגוונים העדינים של התחושות האנושיות, אין
הוא אלא תעשייה אווירית.
חמישה בני עשרים חברו ליצור חבורה על טבעית כמעט.
בדר"כ מדובר במשולש, משולש רומנטי, זה המפרנס סרטים וספרים לרוב. רביעיה
נתפסת כשני זוגות של חברים ושישיה היא כבר קהל או פחיות באריזת חיסכון. חמישיה
נתפסת כרביעיה עם גלגל רזרבי, אבל הפעם מנפק לנו מורקמי חמישיה הרמונית, כאלה
שלמדו בתיכון יחד, התנדבו יחד והמשיכו יחד בחברות נטולת מתחים, גם מיניים, במפגשים
מפרים ובידיעה שיש על מי לסמוך ביום סגריר. ימי סגריר לא ממש היו, כולם ילדים של
אנשי המעמד הבינוני פלוס, צקורו מכולם במעמד אף טוב מהם, כולם מנגויה ביפן, עיר
גדולה, אך לא כרך כטוקיו.
ארבעה מבני החבורה משלבים בשמותיהם צבעים, כך מלידה. יש את
כחול ואדום, יש את שחורה ולבנה ורק צקורו חסר צבע ולפעמים קצת יורדים עליו בגלל
זה. וכך בגיל עשרים, צקורו חסר הצבע, אך בעל הדירה בטוקיו, עובר ללמוד בטוקיו
וכשהוא בא לבקר בביתו בנגויה הוא מתבשר, אחרי שניסה להשיג בטלפון את חבריו, שלא
לשמור אתם על קשר משום שהם מסרבים לראותו ולשמוע ממנו. צקורו לא מבין את הבשורה
וכחול מסביר לו שהוא בטח יודע למה. צקורו לא יודע וחמישה חודשים הוא ממשיך חייו
כזומבי, מבקש נפשו למות.
הסיבה לכך לא מוסתרת מהקוראים בהמשך, אבל לפני כן נכנס לחיי
צקורו בחור בשם האידה, שאף בשמו צבע, אפור, וכמו שנכנס כך יצא. כך עוברות להן 16
שנים בלי שיכנס עוד גורם ממשי לחייו.
גם בספר זה בוחר לו מורקמי, כרגיל, גיבור שהוא צעיר הלומד
באוניברסיטה, אחד שלא מעריך במיוחד את עצמו והסביבה דווקא כן. עד שמתגלים הסודות,
הספר מרתק ומושך, נגיעות המכחול הצבעוניות, אלה הצובעות את צקורו חסר הצבע,
מקסימות והספר נוגע בנימים הכי עמוקים של הקורא.
ספר מקסים, כרגיל נוגה ונוגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה