אל הספר הזה הגעתי לאחר קריאת הדגול, ההבטחה ושמי הוא אשר לב,
שלושה ספרים העוסקים בהווי חייהם של החסידים בניו-יורק. ספרים אדירים לפי כל
קנה-מידה.
אם מבקשים להתייחס לספר דנן באותו קנה-מידה, יש אכזבה
מסויימת. אם מתנתקים מהאחרים ולוקחים את הספר הזה כמות שהוא, הרי לפנינו כמעט אגדת
עם.
החומרים מהם בנוי ספר זה נוצרים בעת מלחמה: בריחה, אימה,
רעב, פציעה, דם ומוות. שני זקנים בורחים מכפרם בעת מלחמת קוריאה. יש אמנם איזכור
לקוריאה, לאמריקאים ולסינים, אבל בגדול זה יכול לקרות בכל עת ומקום. הזקנים נתקלים
בבריחתם בילד המוטל פצוע בשוחה לצד הדרך, בשלג. הזוג חשוך ילדים. חושיה של הזקנה,
חושים אמהיים בוודאי, מתעוררים והיא מתעקשת לקחת את הילד. ההתעקשות הזו היא
לצנינים בעיני בעלה, הסבור כי לפניו עוד פה להאכיל. אבל התעקשות היא התעקשות,
אמבולנס שעצרה הזקנה וחומרי חבישה ואבקה שקיבלה מסייעים להציל ולרפא את הילד,
המחלים במהירות ומסייע לקושש עצים ולאתר מזון.
השלושה מתחילים במסע חזרה לכפרם, דרכם צלחה והם אפילו שבים
לביתם. הילד, לדעת הזקן, מכושף ומזל טוב מלווה אותם על כל צעד ושעל. הסיפור אמנם
נגמר בבכי, אבל לא בכי טרגי, וקסם רב מלווה את הסיפור הצנום הזה.
פוטוק עצמו שימש תקופה מסויימת כרב בקוריאה ולכן הוא יודע
על מה הוא מדבר. הנופים, השלג, האנשים מתוארים יפה ובכלל פוטוק בהחלט יודע לספר
סיפור גם כשאין חסידים ניו-יורקיים בתמונה. מומלץ בחום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה